בשנה זו שטרפה לנו את כל הקלפים חשוב מהכול בעיני הם היחסים ביננו לבין עצמנו ולבין הסובב. הבשורה המשמחת היא שבידנו לתקן את היחסים קודם כל דרך מודעות ולקיחת אחריות לכך שכל אחד מאיתנו משדר, מהדהד, משפיע מעצם היותו. ככול שנהיה מחוברים לאופטימיות, לאמון, לכבוד הדדי, לערבות ועזרה הדדית, כך ישתנה השדר שלנו וכך ישפיע לטובה ולברכה. דבר שבימים אלה הכי נחוץ לנו בעולם!!
אני ממש מבינה את אלה שמחכים לגורם חיצוני, למשיח, שיציל אותנו, אך כבר מבינה שהפעם בחרנו להתחבר לאלוהים שבתוכנו ולייצר מודעות חדשה, להיפרד מלחכות שמישהו או משהו יציל אותנו, להבין את ההשפעה העצומה שיש לכל אחד מאיתנו שלא בהכרח נראית בעין אנושית. להבין שהניסיון המצטבר וההדרכות שלנו חוברים לתודעה האנושית ומחזקים אותה יחד עם כל אנשי המאסה הקריטית.
באנו להיזכר במהותנו לחיות במודעות לכך ש"אני" זו הנשמה והגוף הוא כלי ההגשמה שלה. להרפות אחיזה בכל המסקנות, הדעות והאמונות, הן ישנן, לא תברחנה לשום מקום, אך תהפוכנה כלים בידנו במקום שולטות ומנהלות את ועל חיינו. תהליך מאוד מאתגר אך אפשרי.
לאורך שנות ההתפתחות המודעת לעצמי ולרוח השוכנת בגופי, (הנשמה), ובמסגרת ההבנה שלקחתי את עצמי כמובן מאליו וכפרויקט למקצה שיפורים, שמעתי את המשפט "דברים שיוצאים מהלב נכנסים ללב"…
את הביטוי "יוצאים מן הלב" היה נדמה לי שהבנתי. הבנתי שמדובר בביטוי אוטנטי, אמיתי, שנאמר, נכתב או נעשה, בכוונה טבעית, זורמת, בתום לב, ללא כוונת ריצוי, שליטה וכיוצא באלה.
את החלק של "נכנסים ללב" הבנתי פחות, כיוון שלא חיברתי את המשפט לתפישה שלכל דבר, עניין, אדם, יש השפעה מעצם היותו, גם כשאינו אומר דבר; הבעת הפנים, מבט העיניים, מנח הגוף, היציבה, כל אלה סממני הבעה ללא מילים אך… גם ללא סימנים אלה, ישנה אנרגיה קורנת מכל אחד מאתנו, שכמעט אפשר להשוות אותה לריח, או מוסיקת רקע, מבלי שאנו מודעים אליה = ההדהוד, ההשפעה הנובעת מעצם ההיות.
מעצם זה שאנו מצויים במקום מסוים, אנחנו משדרים פולסים של אנרגיה.
כמובן שלא היה לי מושג על השדר האוטומטי הזה. לא הייתי מודעת ל"מוסיקת הרקע" שאני משדרת ועל איך היא נשמעת בציבור. במקום לקבל את עצמי כמות שאני, מתוך הידיעה שאני בו-זמנית גם חלק מהכלל, הייתי ממוקדת בשיפוט, ביקורת ואי קבלה עצמית ומתוך כך רגישה לאיך דברים משפיעים עלי ולא להשפעה שלי על האחרים.
המודעות לכך שינתה את התייחסותי לעצמי ולסובב!
אז נפל לי האסימון שמחשבה בוראת מציאות, שמצב רוחי הוא מגנט, שמבט עיני הוא כלי משדר, שתנועת ידי משדרת, שקולי ובפרט האינטונציה של קולי, משדרים. ובכלל, שאני כמו כל אחד מאתנו, משדר מקלט מעצם היותו.
התחלתי לשים לב לטון הדיבור שלי, ולאט לאט פיתחתי תשומת לב לדרך שאני מדברת ומהיכן נובעים הדברים שאני אומרת, מהלב או מדפוסי אמונה ודעות.
התחלתי לשים לב לרצון הפנימי שלי, לכוונה, להרגשה האמיתית; האם אני מביעה את עצמי מתוך צורך לרצות את האחר? האם אני מדברת בטון שקט, אך מתחתיו יש כעס? ובכלל כשאני כועסת איך זה משפיע על הסביבה והאם זו הדרך היחידה להביע את תסכולי, אכזבתי, התנגדותי וכדומה.
שימת הלב לרגשותיי האמיתיים ולקיחת אחריות עליהם מאפשרת לי להגיב בצורה חדשה, מותאמת, ומתואמת, המעבירה את עצמה בהתאם לסביבה ולאחרים; כך שמה שאני משדרת יהיה ממקום של אחריות על מחשבותיי ורגשותיי במקום ממקום של התגוננות, האשמה, פחד וכדומה.
הבעה מתוך מודעות מאפשרת בהירות אמיתית ותקשורת פתוחה במקום קונפליקטים, אי הבנות, תחושות שלא מבינים אותי, או שאני לא מבינה אחרים. בקיצור, פער מתמיד בין מה שאני חשה לבין איך שאני מעבירה את תחושתי לעצמי ולסביבה, שניתן לגשר עליו בעזרת הנכונות להתבונן, לשים לב לעצמנו ולהדהודנו לסובב וההדהוד הסביבה אלינו. קרי, המראות הסביבתיות המאפשרות לנו להתפתח ולייצר יחסי גומלין הולמים ומזינים ביננו לבין עצמנו ועם הסביבה.
ולסיכום בתקופה זו בפרט, אך בכלל, אני מציעה לכם, לפתח שימת לב והקשבה יומיומית: לטון הדיבור, לכוונה, לרצון, לרגשות האמיתיים הנובעים מהביטוי שלכם וביטוי הסביבה כלפיכם ולהשפעתם על הסביבה ועל ההרגשה הפנימית.