מאז ה-7 באוקטובר קיבלתי מסרים ממספר לא קטן של נשמות שנפרדו מכדור הארץ, אך הגדיל לעשות דוד שלו ז"ל מקיבוץ ניר עוז, שנשרף בביתו ב-7 באוקטובר יחד עם בנו טל. התקשורים שדוד מעביר דרכי בזכות אשתו שהיא תלמידה ותיקה מאוד שלי, שנתנה את הרשות לפרסם את המידע. הדברים לא יסולאו בפז מבחינת המידע, ההרגשה, ההסברים והחיזוקים שקיבלנו ואנו מקבלים ממנו.
הפעם אני מעבירה את התקשור האחרון שקיבלתי לפני ימים ספורים, אך את אסופת התקשורים על המעבר ומה קרה לו ומה הוא עושה היום כנשמה מסייעת לאחרים אכניס לערך תקשורים כאסופה מדוד שלו ולזכרו. תודה ענקית למשפחה על הרשות לפרסמם.
דוד שלו ז"ל
"דוד – שוב שלום לכם, זה מצחיק אותי להגיד שלום, אבל אני יודע שמבחינת התפישה האנושית אני לא מצוי 24/7, ברמת חיבור של הקשבה ומודעות. אז כל פעם צריך להגיד שלום מחדש, אין דבר, בסדר….
אני רוצה להגיד לכן, דבר מאד חשוב ומשמעותי:
מנקודת המבט האנושית עברנו אני טל והרבה חברים, באמת, כמו שדורית אומרת, גיהינום עלי אדמות. אין מילים לתאר את הפחד, את האימה, את חוסר האונים, את הכאב, אין מילים. אך בסופו של דבר, חשוב איך מסתכלים על זה. אני בחרתי להסתכל על זה קודם כל, כדרך יציאה מכדה"א, אח"כ כמובן הייתי צריך ליישב את ההבנה שלי, ולהבין מה הסיפור האישי שלי בתוך הסיפור הזה. אבל בתכלס זו חוויה מזעזעת בלשון המעטה;
ההתנפלות, חוסר היכולת להתגונן, חוסר האונים, רמת ההתעללות, רמת האי אכפתיות, רמת הממוקדות בשנאה וברצון לסלק אותנו מעל פני העולם. אי אפשר לתאר במילים. אלה מילים שקטנות, על הרגעים הנוראים האלה. אבל אתן צריכות לזכור, שזה רגעים. גם מי שלקח יותר זמן עד שמצא את מותו, זה רגעים, זה רגעים בסה"כ ענק של גלגולי חיים. ובוודאי רגעים בסה"כ של הגלגול הנוכחי.
אני מדבר על פרופורציות, ואני יודע שאפשר לעשות אותם רק כשאפשר… חלק גדול מהאנשים אין להם עדיין את המסוגלות לעשות את זה. אבל אתן יכולות, ובגלל זה אני מדבר אליכן.
הנקודה היא להכיל את האפשרות הזאת, את החוויה הזאת, לא רק את החוויה של ה-7 באוקטובר, אלא כחוויה אנושית כוללת, שחוזרת על עצמה.
'להכיל את זה כחוויה אנושית כוללת, שחוזרת על עצמה', אומר שגם אני, גם אתן, גם כולנו, היינו בסיטואציות של קורבן ומקרבן, זה לא פעם ראשונה.
אני הייתי צריך להעלות שוב את חווית הקורבן, חסר האונים, הכלי בידי משחקיהם של האחרים, בכדי להבין, שזו אשליה. שאני זה לא דוד, אני זה לא הגוף שלי, אני זאת מהות שיש טעם, משמעות, ושליחות, בעצם הבחירה שלי להיות שוב קורבן.
את יודעת שהרבה פעמים 'שיחקתי' עם הרעיון הזה של קורבן ומקרבן, ונעתי בין להיות קורבן של ציפיות, לבין ההסתלקות מכך. אבל לא חיברתי את השניים. ואני מדבר על הדברים הכי קטנים שחווינו בחיים, שהסכמתי לדברים שבתוכי לא הסכמתי איתם, ואני יודע שאת עשית את אותו הדבר.
התקומה מהחוויה המזעזעת הזאת, היא רק בקבלה שגם זה חלק מחוויה אנושית. גם זה חלק מהחוויה להיות אדם ששכח, שאדם זה הכלי, ולא הוא עצמו.
את המסר הזה אני ממשיך להעביר.
אני עוזר, (אני לא לבד כמו שאתן יודעות), לאינספור נשמות אנשים, להשתחרר מתפישת האנוש כתפישה בלבדית, כתפישה מחתימה (שמה חותמת); מחתימה דעות, אמונות, קביעות, כתפישה שקפאה בזמן. אתן יודעות שהתפישה האנושית קפאה בזמן.
כל פעם שנולדים לכדוה"א, נולדים לקפיאה בזמן, כך אפשר לשחזר מפני שהכל נמצא בתנועה ובתנודה מתמדת, אבל אם
נכנסים/נולדים, לתפישת עולם שקפאה בזמן הכל משחזר את עצמו.
הפעם באנו להשתחרר מהשחזור ובראש בראשונה להכיל את הרעיון שלהיוולד כבן אדם בכדה"א זה 'לטייל' בכל 'מדורי הגיהינום' כפי שדורית קוראת לזה, בכל 'מדורי גן עדן' ובכל מה שבאמצע בין השניים, ההשוואתיות, הקיטור, ועוד, ועוד, דרכי ביטוי.
תזכורנה כי החוסן הוא להכיל את 'מדורי הגיהינום ומדורי גן העדן', ולהבין שכל אחד הוא בסה"כ שביל חוויה.
הנשמה היא נצחית, היא לא נפגעת, היא חווה את עצמה גם דרך הפגיעות, לא רק דרך רגעי השמחה והאושר, ואתן יודעות את זה, אין לי טעם לחזור על זה. אז ב- 7.10 נפל עלינו בבת אחת עולם של רשע, גיהינום, ולא היה לנו אפילו זמן תגובה, כיוון שהכל נעשה ביחד במהירות מטורפת.
חלק מהעבודה שלהם של הנוחב'ה, כדי לחסוך זמן, הייתה לשרוף כדי שהם לא יצטרכו למצוא כל אחד איפה הוא התחבא, ולהרוג אותו. בדיוק כפי שהכניסו אנשים לתאי הגזים, ובעצם שרפו בבת אחת כמות של אנשים, הרעיון דומה.
אז בבת אחת נפלו עלינו השמיים, בבת אחת נכבה האור, בבת אחת היינו כפותים וכלואים בסרט אימה. כ"א מאיתנו, לקח לו הזמן שלו, ואני לא מדבר עלי ועל טל בננו. לטל לקח לו יותר זמן.
כל אחד מאיתנו בכל הארץ, בין שזה חיילים, או אנשים שבאו להציל, ובין שזה החוגגים בנובה, ובין שאנחנו חברי הקיבוצים, כולנו בבת אחת, היינו צריכים לעבור את התהליך של מחזה האימים הזה, ולהבין שזה מחזה, ושאנחנו בהירצחנו ניצלנו מהמחזה הזה, ושאנחנו בריאים ושלמים, ויכולים לעזור להרבה מאד אחרים שחושבים שהם לא בריאים, ולא שלמים, ושבויים עדיין במחזה האימים.
ואני חוזר, המטרה היא לקבל את המחזה כחלק מהמחזות האנושיים. אולי זה נשמע אבסורד, אבל אני במבט כרגע, קיבלתי כוחות מאד גדולים, לעזור לאין ספור נשמות אחרות, ולשמן את מהלכי השינוי, ואני לא יכול להרחיב. אני רק אגיד לכן שאני באופן אישי, הנשמה שלי באופן אישי, ועוד הרבה מאד נשמות אחרות, וגם חלקים שלך, ושל דורית, ושל עוד נשמות שנמצאות בכדה"א, שבחרו לשנות את תנופת השינוי.
תזכרי את, תזכרי דורית, את זה שכולנו משנים את גלגלי השינוי לתנופה הולכת וגדלה, ואני יודע שלפעמים יש לכם את התחושה שהגלגלים מתחפרים, ובעצם אין תנועה, אבל זה לא נכון, מכיוון שהפעם ובזו הפעם כשבחרנו למוסס את התוכנה האנושית, להוציא אותה ממצב של קרח, למצב של נוזלים, היא לא עומדת בפני עצמה יותר.
היא חלק מאין ספור תוכנות חשיבה, שהומסו והפכו לנוזלים, כמטאפורה היא לחיבור ל'אוקיינוס הידע', לספרייה היקומית.
זהו תהליך שגם ביקום וגם בקיום, עובר דרך הפרט.
את יכולה להגיד שפרט וכלל זה אותו דבר. במקרה זה נכון ולא נכון באותה מידה; זה לא נכון, מכיוון שלכל עולם שמשתקפת בו נשמה, היא משתקפת לתוכנת חשיבה מסוימת, על מנת שתוכל למצות את עצמה דרך התוכנה הזאת. זה כמו לקפוץ באנג'י בלי להיות קשורים. זה מפחיד. ז"א זה תהליך אישי של וויתור על אחיזה, בדעות, אמונות, קביעות. בערך בהשוואתיות, תוך חיבור לערך שקיים מעצם ההיות. אז אנחנו כולנו משמנים את גלגלי השינוי, באופן פרטי, ועוזרים אחד לשני, כדי שהפרט יסתכם לכלל, למאסה קריטית.
אמרתי כבר שה- 6.10 ובוודאי ה- 7.10, אבל ה- 6.10.23 לא יכול לחזור, למרות כל המאמצים המאוד רציניים, להחזיר את השליטה, את צורת החשיבה שהייתה נהוגה, את האמונות הקיצוניות.
זה לא ילך, זה מעלה את הפחדים, מה יהיה אם זה לא ילך, עוד קצת דברים מתפוררים. ככל שהקיצוניות גדלה, ההתפוררות גדלה יחד איתה, אז אל תדאגו.
באופן הפרטי והאישי, כולכם משפחה יקרה שלי חסונים, אתם מתנדנדים, זה בסדר, אבל כולכם חסונים כולכם. אתם נוהגים במדויק ונכון, ומכינים את עצמכם לייצר שינוי בפועל, תוך התגברות, תוך הכלה, שלווה. אני איתכם כל הזמן, עם כל אחת ואחד מכם, ואתכן ביחד. נפרדתי או יותר נכון התלבושת שלי נפרדה, וגם אין לה זכר.
אתן יודעות 'שיותר קל' בזה שהגוף נשרף בעצם, ולא נשאר ממנו שום דבר, זה מקל על הפרידה, כי אתה בעצם לא נצמד למשהו, ששם קבור באדמה באיזה שהוא מקום. אני אוהב אתכם, מוקיר אתכם, מעריך אתכם, בקשר איתכם כל הזמן. דוד.