אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת, שעוד לא הייתה כמותה בכדור הארץ. הישויות המדריכות מדברות על מעבר מהמימד החמישי (שליטת האגו) בו היינו שרויים מאז קיום האנושות, אל המימד התשיעי (השתחררות מהאגו).
עבורנו, זו תקופת מעבר של הסרת מסכים בינינו לבין התודעה הרוחנית שלנו. אנשים רבים מתחילים לשאול שאלות על משמעות החיים ומחפשים תשובות בדת, במיסטיקה ובכיוונים אחרים, על מנת למצוא את הקשר ל"מהות האור" שלהם.
תפישות עתיקות ימים של "טוב ורע" של "מותר ואסור", של "עליונות ונחיתות" מיצו את עצמן, אבל הן עדיין יושבות על בסיס איתן של אמונות מקובעות ש"ככה זה" והמחזיקים בהן, אנשי דת, ראשי כתות ומנהיגים פוליטיים מתחפרים מאחוריהן, על מנת לשמור על מקומם בראש הפירמידה והם עדיין נתמכים על ידי חלק גדול מצאן מרעיתם, שהולך אחריהם בעיוורון מוחלט.
אמנם אנו חווים עדיין, בעיקר בשנה האחרונה עם ההפיכה המשפטית והתעצם מה-7.10 פחד, התנגדות, ייאוש, כאב עצום, צער האשמה, כעסים קשים יחד עם תקווה והתעוררות המודעות לכך שאין לנו אפשרות לשוב אל ה-6/10 גם אם ננסה.
ככול שננסה בכוח, ההרס, החורבן יגדלו, אך זאת על מנת שתבניות ישנות תיסדקנה ותתמוטטנה בתהליך ותבניות חדשות שנובעות מהזיכרון שכולנו ניצוצות אלוה ממעל, "מהויות האור" תתפוסנה את מקומן. יותר ויותר תפישות ישנות ומאובנות תפנינה מקום לתפישות נאורות וסובלניות יותר, הנובעות מזיכרון היותנו חלק מהבורא המתגשמים במישור הפיזי, ללא הבדל דת, מין, גזע ולאום.
המטרה של כל יצור נברא באשר הוא, היא הגשמה עצמית דרך חוויה והתנסות דרך, בזכות ובאמצעות האנשים המקיפים אותו, באמצעות הנופים, הצבעים והצלילים הסובבים אותו, באמצעות כל מה שהמגוון העשיר של החיים על פני כדור הארץ יכול להציע. דעה מקובעת לגבי מה "טוב" (ועל כן נכון ומותר) ומה "רע" (ועל כן לא נכון ואסור), כל דעה מקובעת כזאת בהכרח מצמצמת את טווח ההתנסויות שלנו ואינה מקדמת אותנו אל המטרה.
אין פה כוונה למתן הכשר להתנהגות בלתי מוסרית. עדיין יש להתגונן, למנוע ולהימנע ממעשים העלולים לפגוע בזולת…או אפילו בעצמנו. כמו כן אין גם כוונה להוציא את המילים "טוב" ו"רע" מהלקסיקון שלנו, כל עוד השימוש במילים אלה לא נעשה מתוך שיפוטיות, חוסר סובלנות ושנאה.
אבל השאיפה ל"מיגור הרע" – אפילו מתוך עצמנו – הוא אשליה מגבילה ומסוכנת, משני טעמים: קודם כל משום שבגלל הסובייקטיביות המגבילה שלנו, לא בהכרח ולא תמיד נדע להבחין נכונה בין "טוב" ל"רע".
הטעם השני הוא ההתייחסות הסובייקטיבית הרגשית הקיצונית וחסרת הפרופורציות שלעיתים אנו נוטים לאמץ מול מה או מי שנראה בעינינו כ"רע" רק משום שהוא פועל בניגוד לדעתנו ולהסכמתנו.
כמויות ה"רעל" שהשנאה שלנו לכל מה ששונה (ועל כן רע) מייצרת, יכולה להיות מסוכנת וקטלנית ביותר, הן עבור מי שמטפח אותה והן למי שהיא מכוונת אליו.
בביטוי תבניות חדשות הכוונה לחיבור להבנה והפנמה שכל אחד מאיתנו שחקן על במת החיים, נותן שרות מעצם היותו ומקבל שרות מעצם היותו. איננו יכול להגשים עצמו דרך חוויה ללא האחר/ים, ללא השונות. בכל עולם, על פי תוכנת אותו עולם, מתפתחות יצירות שלמות המהוות בסיס להגשמה. בכדור הארץ השכחה של מי אנחנו באמת גרמה לתוכנה שבה מככבת ההישרדות והקיום וכל תבניות הקיטוב הן חלק מהחוויה; פעם למעלה, פעם למטה… כך שאין הכוונה למגר את ה"רע" ולבנות את החיים על טהרת ה"טוב" כיוון ש"טוב ורע" הוא סובייקטיבי ויחסי לתרבות, זמן ומקום. הכוונה להכלת התוכנה האנושית בתוכנו, כחלק מהחוויות.
גם הגישה של חמלה אינסופית וטוב לב חסר גבולות ("אני אהיה מאוד, מאוד טוב ואתגבר על כל הדברים הרעים שלי"), גם הגישה הזאת שייכת לאנרגיה הישנה, מפאת הקיצוניות שלה, ואינה מתיישבת עם התפישה החדשה.
האנרגיה החדשה לא תופנה למיגור הרע אלא להכלתו ("תמצית מוכלת", לדברי הישויות המדריכות). כלומר, מה שנחשב ל"רע" קיים ויש לו סיבה ומטרה בדיוק כמו ל"טוב". הניסיונות למגר אותו יהיו כרוכים בקנאות, בשנאה או אפילו באלימות…ובסופו של עניין, לא רק שלא יצלחו, אלא אף יחזקו את הרע. על כן יש להכילו: לקבל את עובדת קיומו ולהתמודד עמו בסבלנות, בסובלנות, בחוכמה ובסלחנות. ובכך לא נזדקק יותר לקוטביות שהטוב והרע חלק ממנה.
אולי ניתן יהיה לעצור ולשנות אותו.
כשאנחנו משנים את תבניות החשיבה שלנו, הכול סביבנו משתנה. משתנה ההתייחסות שלנו לבני הזוג, לילדים, לנכדים, להורים, לחברים שלנו. בעקבות זאת, הם משנים התייחסותם אלינו. הנוף החברתי עשוי להשתנות. כבר לא נרצה להיות בחברה שרואה רק את ה"רע" ומקטרת עליו… נחפש את הדברים שיעשו לנו טוב על הנשמה. מבלי משים, נתחבר לאנשים בעלי רמת התפתחות ודרך חשיבה דומה לשלנו ונחפש אנשים שיתפתחו יחד איתנו. לילדים שלנו (בייחוד אלה שנולדו בעשרים השנים האחרונות) נספק תשתית שתאפשר להם לתת ביטוי נכון יותר למיפתח הזיכרון הפוטנציאלי הגדול שלהם.
ההבנה הבסיסית היא שכולנו אחד, כך שאם אני פוגע במישהו אני בעצם פוגע בעצמי. זאת מחשבה שלא קל להחזיק בה לנוכח המציאות רוויית האלימות בה אנו חיים. זה אך טבעי שבתקופה של שינויים גדולים, האלמנטים הישנים מתחפרים בעמדותיהם ואף מקצינים עמדות. אלא ככל שאנחנו יוצרים את העולם הבטוח, המוגן והמאוזן שלנו, כך ל"נגד" הזה יש פחות ופחות השפעה על הפרת האיזון שלנו. נראה אנשים אהובים ההורסים את עצמם ואת חייהם משום שהם מתעקשים להחזיק בדעות מקובעות ומאובנות…ולא נוכל להושיע. ואז נדרש לקבלם כמות שהם: "ככה היא אימא שלי (או כל אחד אחר). זה מה שהיא בוחרת: לדפוק את הראש בקיר…"