גיליתי לאורך השנים שממש לא נכון להישען על מה שבעצם מתפרק ומשתנה. שיש לשים דגש על המשתנה, שהוא הקבוע בעצם, בהתאם לזמן ומקום, לגיל, לתרבות, למין גזע ולאום. הטעם, החשיבות שנתתי לדברים, הכוח הפיזי כל אלה משתנים עם הגיל ועם הנסיבות והאירועים המתרחשים סביבנו.
כך התחיל חיפוש, לא בהכרח במודע, לגילוי מקור נצחי של ביטחון בתוכי, חיבור לאמון ואמונה בעצמי, בחיים, בבורא עולם, שאיבדתי לאורך דרכי האנושית ולכן חיפשתי "משענות" חיצוניות בצורת דעות, אמונות קביעות ועוד.
בימים אלה זוהי משימה אתגרית של ממש. אני מתאמנת שוב ושוב לשים את תשומת הלב שלי על מה שמעלה את האור הפנימי שלי, נותן לי תחושת טעם ומשמעות, מאפשר לי לחבק את עצמי ואת הסובב, מאפשר לי לחיות מתוך הודיה על הקיים כל רגע כל הזמן, מאפשר מילוי מצברים נפשיים שכל כך, כל כך מתרוקנים עם כל המתרחש מהשבת הארורה, עם כל חיל שנופל עם כל אדם שאינו יכול לחזור לביתו, בין שהוא חטוף בעזה, או גר קרוב לגבול…
אני מקשיבה, שומעת את האנשים, המשפחות, את מאורעות השבת השחורה ואחריה, אם כי ממננת את ההקשבה כך שלא תציף אותי, במידה שהמצברים יתרוקנו ולא אוכל לסייע לעצמי ולסובב אותי, לייעץ, לתמוך, להדריך מדיטציות מחזקות, לשלוח אור ריפוי ורגיעה וכו'
אני יודעת שכל אדם בוחר את שבילו וגורלו מסיבות מאוד חשובות ומשמעותיות עבורו ועבור כל הסובבים אותו, גם אם לא במודע וזו משימה ממש מאתגרת לשלב בין העולמות; תפישת עולם ארץ ותפישת היותי נשמה בגוף אשר בחרה את דרכה על מנת לממש את מהותה ולסייע לאחרים במימושם. אך יחד עם זאת לחוות את הכאב, השכול, הכלא והתנאים המזעזעים של החטופים, אי הידיעה, העקירה מבית וכיוצא באלה, אולי מקסימום, מאפשר לי לגדל איזה שהוא מרחב של השתתפות, הבנה וידיעה גם יחד, אך מהווה כאמור, אתגר ענק.
כל פעם מחדש אני מזכירה לעצמי שחוויה זו שלי ושל הרבה אחרים, מביאה מתת המודע גם מראת זיכרון הפוכה למה שמתרחש של אחדות ויחד אמתי, שלא נמצאת כרגע או לא הייתה במודעות הערה שלי; מראת זיכרון של עולם הרמוני, שוויוני, אכפתי, בו אני בסדר כמות שאני, אהובה, שייכת, חלק מהכלל מעצם היותי וכך כולםםםם.
הישויות המדריכות מזכירות לי ש"איזון מתאפשר כשמתקיימת מידת מרחק וקירבה מתאימה בכל רגע נתון של זמן" תזכורת זו מאפשרת לי להתאמן בלתפוס את "מידת המרחק", על מנת אוכל כתוצאה ממנה לקבל נקודות מבט נוספות, לוותר על שיפוט, ביקורת, חוסר אונים, פחדים, חרדות, תקוות וציפיות שלא התגשמו לגבי עצמי והן כהשלכה למדינה, לעולם או לסובבים אותי.
אימון במידת מרחק המאפשרת לי לגלות את השרות של מה שמתרחש, את טעם הדברים עבורי ועבור הכלל ולבחון מחדש האם עדיין נחוצה לי אותה "תגובה אוטומטית" והאם אפשר כבר אחרת…
התגובות האוטומטיות לדברים נובעות מזיכרון של חוויות שרובן לא רלוונטיות לחיים הנוכחיים כמו מגננות, הגנות, פחדים חרדות וכיוצא באלה. היא עדיין פועלות ולפעמים ממש מציקה, אך יש לי כבר ידיעה והתנסות שאפשר אחרת שככול שאני נשענת עליה, "על האפשר אחרת", נפתח לי עולם חדש של התבוננות והיענות ולאט, לאט, התגובות האוטומטיות שוכחות, נחלשות, כיוון שפיתחתי הישענות חדשה על מידת מרחק המאפשרת קירבה. קרי, התבוננות המאפשרת למידה ובדיקה האם נכון, אפשרי ומתאים אחרת.