כשאנו משנים את תבניות החשיבה שלנו, הכול סביבנו משתנה; משתנה ההתייחסות שלנו לבני הזוג, לילדים, לנכדים, להורים, לחברים שלנו. בעקבות זאת, הם משנים התייחסותם אלינו. הנוף החברתי עשוי להשתנות.
כבר לא נרצה להיות בחברה שרואה רק את ה"רע" ומקטרת עליו… נחפש את הדברים שיעשו לנו טוב על הנשמה. מבלי משים, נתחבר לאנשים בעלי רמת התפתחות ודרך חשיבה דומה לשלנו ונחפש אנשים שיתפתחו יחד איתנו. לילדים שלנו (בייחוד אלה שנולדו בעשרים השנים האחרונות), נספק תשתית שתאפשר להם לתת ביטוי נכון יותר למיפתח הזיכרון הפוטנציאלי הגדול שלהם.
ההבנה הבסיסית היא שכולנו אחד, כך שאם אני פוגע במישהו אני בעצם פוגע בעצמי. זאת מחשבה שלא קל להחזיק בה לנוכח המציאות רוויית האלימות בה אנו חיים. זה אך טבעי שבתקופה של שינויים גדולים, האלמנטים הישנים מתחפרים בעמדותיהם ואף מקצינים עמדות. אלא ככל שאנחנו יוצרים את העולם הבטוח, המוגן והמאוזן שלנו, כך ל"נגד" הזה יש פחות ופחות השפעה על הפרת האיזון שלנו.
נראה אנשים אהובים ההורסים את עצמם ואת חייהם משום שהם מתעקשים להחזיק בדעות מקובעות ומאובנות… ובעצם זו דרכם לחוות את האבסורד שבאחיזה ומתוך כך לשחרר ואנחנו לא נוכל לקצר תהליכים עבור אחר וכנראה גם לא עבור עצמנו…
אני אישית ראיתי את אימא שלי יוצרת את הסרטן שלה בלא מודע, באומנות מופלאה, כמו העכביש שטווה את הקורים שלו, בכך שפחדה להישאר בחיים אחרי שבעלה ימות וכאילו עשתה הכול בכדי להיות ראשונה לעזוב את החיים האנושיים.
לא יכולתי לעשות דבר, רק להתבונן. זה היה אחד השיעורים הכי גדולים שלי : להבין שזאת הבחירה שלה, זאת דרך הלמידה שלה. יש לכבד את זה, לא לנסות לזעוק, לריב, לנער, להכריח. עשיתי מה שיכולתי ואמרתי מה שיכולתי. הסרטן שלה היה אלים וידעתי שאם ינתחו, הוא יפרוץ במקומות אחרים. ולכן כשניסיתי להגיד שלא כדאי לנתח, היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תמות. שאלתה זעזעה אותי עד עמקי נשמתי, אך עם זאת הבנתי שאני לא אחראית עליה.
למעשה, אני לא אחראית על אף אחד, אלא על עצמי בלבד, ואין באמירה זו שמץ של אגואיזם ואגוצנטריות.
אנו אחראים להפיק מתוך עצמנו את המרב שאנחנו יכולים, להעניק מקסימום התייחסות, אהבה ותשומת לב לעצמנו ולסובבים אותנו. אבל מה האחרים עושים עם זה – אינו באחריותנו.
לקיחת אחריות על החלטות הזולת היא אקט של שליטה, של אגו… גם אם אנו בטוחים שזה לטובתו. אולי אנחנו מונעים ממנו התנסות – אפשר שלא נעימה, אבל הכרחית – שהנשמה בחרה לעבור על מנת להתקדם.