לאורך השנים מסייעות לנו הישויות המדריכות להכיר את המנגנונים המרכיבים את השתקפותנו האנושית ואת המבנה הנשמתי, כפי שמתבטא בכלל ובחיי היומיום בפרט. כל זאת על מנת שנוכל להתחבר לכוחות פנימיים ששכחנו את קיומם ולשחרר דפוסים שאנו אוחזים בהם.
המנגנונים מיועדים לאפשר לנשמה לחיות ולממש את הפוטנציאל האצור בה. אך, המנגנונים שהפכו לדפוסי אחיזה, מנהלים את חיינו ומנתבים אותם על פי מערכת דעות אמונות וקביעות כובלת, מהם באנו בזו הפעם, להרפות.
אחד הדפוסים שרלוונטיים היום במיוחד הוא מנגנון השחזור, שקיים בכולנו, שבהחלט הפך לדפוס מעכב הגורר אחריו תגובות אוטומטיות, מלחמות, אלימות וכיוצא באלה.
אך… שחזור אינו קיים סתם, או במקרה, הוא נחוץ, הוא חלק מהדרך שבה מתאפשרת הגשמה בכל העולמות, כיוון שעד שלא מוצתה חוויית החיים בגלגול מסוים, נשחזר את החוויה בתנאים אחרים, בזמן אחר = בגלגול אחר.
מראשית הדרך, כל מה שמאפשר לנשמה, בכל עולם, להגשים את הפוטנציאל שלה, הם גבולות אותו עולם שהישויות המדריכות מכנות "גבול הוויה".
קרי, התשתית, הבסיס, תנאי החיים, הרקע, התרבות, החינוך, האקלים, המין, הדת, הגזע, הלאום וכדומה, המשרתים את הבחירה של הנשמה לגלגול מסוים.
"גבול ההוויה" מייצג את "מזג האוויר", את התנאים, המאפשרים את ההתממשות לאותו עולם.
לצורך דוגמה לידה לתנאי מדבר: במדבר קיימים תנאים המאפשרים חוויה מסוימת, שאינה מתאפשרת אלא במדבר. כל מי שנולד למדבר מפתח את כל הכישורים והיכולות לשרוד בו. הוא יחווה את כל מה שנשמתו בחרה לחוות וישחזר את החוויה עד תום. כלומר, עד מיצוי כל החוויות הפוטנציאליות בעולם מסוים זה.
בתפישה האנושית אנו נוטים לבקר ולשפוט את השחזור כיוון שאין לנו עדיין את ההבנה שהשחזור נחוץ, בכדי למצות חוויות עולם מסוים עד תום.
אי אפשר למצות את החיים בלי "גבולות הוויה" ובלי שחזור. אי אפשר בפרק חיים אחד למצות את כל מה ש"גבול הוויה" מסוים בעולם מסוים מאפשר; אין ביכולתנו להיות בגלגול אחד את כל הוורסיות של אישה ואת כל הוורסיות של גבר. בגלגול אחד (גם מי שמחליף את מינו), אין באפשרותנו להיות אישה כפי שניתן בימי הביניים, או בתקופה אחרת בתפקיד מלכה, ענייה, מכשפה, מרפאת השבט, או כמשרתת וכיוצא באלה.
קרי, לא ניתן למצות בחירה כלשהיא אלא דרך "גבולות הוויה" שונים = גוף, מראה, תרבות, רקע, אקלים, הורים, סביבה וכדומה.
אין הכוונה להתייחס לשחזור בצורה ביקורתית או שיפוטית, אלא במובן של תנאים המאפשרים מיצוי. חשוב להבין זאת על מנת לרדת מהביקורתיות העצמית, של "אוף אני שוב פעם עושה עוד מאותו הדבר ומצפה לתוצאה אחרת…" אם נתמקד על שחזור ועל הישרדות וקיום כמקור השחזור, נוכל להבין את הטעם והמשמעות שבו, את ההגנתיות ואת רעיון היצירה המופלאה והבלתי פוסקת המאפשרת הגשמה דרך חוויה.
השחזור נחוץ, כל זמן שהוא נחוץ, כשהוא אינו נחוץ הוא אינו קורה.
חשוב שנכיר את דפוס השחזור האישי שלנו, אותו נגלה בעזרת תקשור עם הישויות המדריכות וכך נביא למודע את מה שאפשר כבר לשחרר ממנו אחיזה.
דפוס השחזור במהותו, בעולם שבו משתמשים בחמשת החושים, יכול גם להיות דפוס הגורם לנו להחזיק דברים מבלי לשים לב שניתן כבר לשחרר אותם.
אנו עדיין משחזרים עכשיו הגיעה העת להפרדה שנפרדת מעצמה.
דוגמה לאופן בו מתבטא דפוס השחזור; אישה שחווה פחד נוראי מאש, המשחזר עצמו גלגול אחרי גלגול, עכב חוויה טראומטית בגלגול מסוים בו פרצה אש שעיכלה הכול – אנשים, רכוש, הכול. בחיים האלה פחד מאש לא מאפשר לה אפילו להדליק נרות שבת. ההתגברות התאפשרה כאשר היא פיתחה לכך מודעות והשתחררה. היא יודעת שאש עלולה לשרוף ועליה לשים לב, אך אינה זקוקה לפחד, שגרם לה לשחזר. כל עוד לא הגיעה המודעות וההבנה שהפחד מאש איננו רלוונטי עבורה עוד, לא התאפשר שחרור.
לפעמים ההרגלים גורמים לנו לשחזר את אותו הפחד מחוסר מודעות לכך שזה אינו רלוונטי עוד.
מדפוס השחזור הכללי, נוצר דפוס שחזור ספציפי, אישי. דוגמה נוספת למישהו עם O.C.D , הלוקה בהתנהגות כפייתית כמו לדוגמה הצורך לרחוץ ידיים לעיתים קרובות באופן מוגזם, הוא חוזר על אותה הפעולה שוב ושוב, ושוב, פעולה שמעכבת, סוגרת, או מקפיאה אותו. הוא גילה את מקורה, גילה שאין לו כבר צורך לרחוץ את הידיים כל הזמן יותר, זה הפסיק להיות רלוונטי.
לרוב אנו עושים ופועלים מכוחו של הרגל, עד שמגלים שהוא אינו רלוונטי וניתן להפסיקו.
לרובנו הרגלים מסוימים שהם הרגלי חיים של איך צריך לעשות משהו רק בדרך מסויימת ולא אחרת. כל זמן שזה אינו מפריע לנו להתפתח ולהתקדם, אלא מאפשר לנו לחיות את החיים ולעשות מספר רב של דברים ביחד זה בסדר גמור. זה שייך למסגרת הדברים שנחוץ לנו לשחזר. אני מדברת על אותם המקומות שקשה לנו בהם שאנו חווים כאב גדול בתוכם.
בחרתי להביא מספר דברים שאמרו הישויות המדריכות בנוגע לשחזור:
ישויות ספיראלת האור:
"את מנגנון השחזור נוכל לכנות דפוס הישרדות וקיום, הקיים בכל עולם ועולם על מנת ניתן יהיה למצות את תבנית אותו עולם במיטב ובמירב. במילים אחרות, דפוס הישרדותי קיים בכל עולם, שפירושו שימור 'גבול הוויה' אליו משתקפת הנשמה, על מנת למצות את בחירתה באותו מעבר.
'גבולות הוויה' של כל עולם, מצויים בתנועה ותנודה מתמדת, שהרי, הדבר הקבוע ביותר בקיום וביקום הוא השינוי. כשעצם יצירת מארגי חוויה מצויים אף הם בתנועה, אך יחד עם זאת 'גבולות ההוויה' של אותו מארג מאפשרים את ביטויו המלא, כך שתתאפשר השלמת מעגל דרך חווית אותו מארג. מה שקורה שהתנועה מתרחשת הופכת להיות בינות, בתוך הגבולות, כמו נוצר עולם בתוך עולם בתוך עולם; עולם הנע בתוך עולם גדול ורחב בעל מארגי חוויה שונים המאפשרים מיצוי בהתאם.
דפוסי האנוש ומנגנון השחזור במיוחד, הם תוצר של דחף ההגשמה הבסיסי.
במעבר החיים הנוכחי בחרתם להיוולד להרחבת 'גבולות ההוויה' וליצירת עולם חדש המחובר למקורו ולמטרת היווצרותו של כל עולם, כמימוש הבורא הראשוני את עצמו, דרך החיבור לחוש השישי, או כפי שאנו נוטים להדגיש, דרך החיבור 'לזיכרון ההיות'.
ברגע שהחוש השישי מעורר את "זיכרון ההיות" מתרחבים אט, אט, 'גבולות ההוויה' האנושיים ומתחברים לגבולות הוויה אחרים = ההפרדה הנפרדת מעצמה.
כך "כדור לימוד" מתמלא באופציות חדשות למימוש הגוף הפיזי, להמצאות ואפשרויות שכאמור קודם לכן נסתרו, או הסתתרו מפני גבולות חמשת החושים".