ביכולתנו לקבל אט, אט, שכל מה שקורה לנו הוא בעבורנו, בסדר הנכון, בסדר שלו. כאשר קשה לקבל זאת, הווה אומר שיש תבנית שעומדת על המשמר ולא מוכנה לזוז הצידה, לראות אופציות אחרות.
כאן המקום ללמוד לעשות את האבחנה בין "אני הרוח המאפשרת חיים בגוף" לבין היצירה שהיא הגוף ותפישת העולם אותה אנו חווים דרכו.
היכולת לעשות את ההפרדה הזו והמודעות לכך שאני מאפשרת ל"יצירה" כלשהי לנהל אותי כרגע, גם מאפשרת בדיוק באותה המידה, השתחררות ממנה. "היצירה" יכולה להיות ביקורת, שיפוט, כעס, ציפייה, או כל דבר אחר הקשור לאמונה, דעה, קביעה, או פירוש, שאני מאפשרת להם לנהל את חיי ויש לזה תוצאות…
ביכולתי אומנם לתת ליצירה לנהל אותי, אך ביכולתי לבחור אחרת! ברגע שאני מודעת לכך שכל התנגדות שלי זו תבנית/יצירה שמעכבת אותי מלהיות הגירסה הכי ממשובחת של עצמי, אינה מאפשרת זרימה חופשית, יש לי בחירה ללמוד ולהתאמן לשחרר בה אחיזה.
דרך תרגיל פשוט של הסטת המחשבה, כפי שעוברים מחלון לחלון כשמכול חלון ניבט נוף אחר, כך ניתן להתבונן מחלון האחיזה, לעבור לחלון אחר ולגלות עד כמה אותה אחיזה בפירוש גוררת אחריה, מלחמות, מאבקים, ציפיות וכדומה, שחזור של התנהלות ותגובות אך אפשר אחרת.
כדי לסייע לעצמי להתחבר למכלול נקודות מבט ולהרפות מאחיזה בפירוש מסוים, אני אוהבת להשתמש בדימוי העננים בשמיים. כלומר, אני מאפשרת לכל מחשבה, שיפוט, תחושת אי צדק וכדומה, להיות כעננים בשמיים הנעים הלאה ומאפשרים לי לשחרר אחיזה במחשבה, בדעה, בהתנגדות, בציפייה וכיוצא באלה.
כבני אדם אנו מוצאים עצמנו נלחמים לאורך הדורות וכיום, על דעות, אמונות, דרכי חיים בקיצור על הצדק שלנו ומנסים להשליט אותו על הסובב, או לצפות מהסובב שיראה את הדברים כמונו, כיוון שאנו מאמינים שככול שהצדק שלנו ינצח, נרגיש בטוחים ומוגנים יותר, נצליח לממש את רעיונותינו, נצליח לחיות בעמדות נכספות וכדומה.
אם נתבונן לרגע בדרך האנוש הזו הרצופה מלחמות ומאבקים הקשורים להישרדות וקיום הרי שקבוצות או יחידים בעצם מתייחסים לצדק שלהם כאל צדק אוניברסלי שיש להשליט לטובת הכלל, כשהדתות או הכיתות מהוות דוגמה מובהקת לכך.
אך אם נתבונן לרגע מנקודת מבט אחרת זו הקשורה להכרה בכך שכולנו מייצגים חלק מאחדות אחת וכל אחד מאיתנו חשוב באותה המידה ככזה. שכולנו נבראים, המממשים את הבורא דרך היותנו נבראים ובוראים, נוכל להבין ולהפנים שכל הנשמות ביקום הן סובייקטיביות ומהוות פיסות צדק ב"אחדות ניגודים הרמוניה שלמה" = הצדק האוניברסלי.
אמנם הצדק האישי הוא תמיד חלק ממנו, שברגע מסוים, בפרק חיים מסוים, משיק לקבוצה או לעם מסוים, אך יש אינספור קבוצות ועמים שלשכל אחד הצדק שלו, שהוא חלק מאינספור נקודות מבט המאפשרות הגשמה דרך חוויה.
תפישה זו מאפשרת לכל אחד מאיתנו להציץ מחלון הצדק/האמונה, של האחר להבינו ולייצר גשר אחדותי מעצם כך. ככול שכל אחד מאיתנו יבחר להתאמן בהכלת נקודות המבט של האחר, גם אם וכשאיננו מסכים לכך, נעבור לתודעת הלב הזוכרת את מהותנו ותפקידנו.
כשכולנו נהיה מוכנים לעשות זאת, יתאפשר עולם אחד המשרת זה את זה, לומד ומלמד זה את זה, משתף פעולה לצורך חיים שוויוניים. נכון שזה נשמע כרגע כמציאות הזויה, גם אם רצויה, אך למעשה זה הכיוון אליו אנו צועדים עם דרך הדאגה המשותפת לכדור הארץ למשל.