חווינו את כדור הארץ עם כל מה שאפשר היה לחוות בו, עד תום במשך עידנים. בזו הפעם באנו לעשות שלום ולהשלים עם החיים כבני אנוש ; לעשות ולחיות בשלום עם עצמנו ועם הסובב.
לאורך שנים הנשמה נולדה לכדור הארץ במיפתח זיכרון מאד קטן, קרי, חיה את חייה כאדם מתוך השיכחה שהיא חלק מבורא עולם. שיכחה זו אפשרה לנו לאהוב ולשנוא, לפגוע ולהיפגע, להסתיר ולהסתתר וכד' היה עלינו לשכוח מבחינת המודע ההכרתי, את מהותנו הנשמתית כדי להיות מסוגלים לחוות מציאות של מיפתח זיכרון קטן.
חווינו לאורך דרכנו את כל החוויות האנושיות האפשריות, את הרע והטוב באותה המידה. ברגע שאנו מקבלים את עצמנו כנשמה טהורה שבאה לחוות את כל סוגי החוויות, להיות שליטה ונשלטת, עשירה ועניה, גבר ואישה בתקופות שונות על כל מגוון אפשרויות המיצוי דרך הגוף הפיזי כבני אדם, הרי שהשלמנו מעגל ארוך. כאשר אנו מפנימים וחיים כניצוץ אלוה ממעל הלכה למעשה, אנחנו חיים בגובה עיניים לא עם "האף למעלה", איננו מנפנפים עם מה שיש לנו, אלא נמצאים ביחסי גומלין זורמים עם הכול. לעיתים דמעה זולגת, צר לנו שלמישהו כואב, אך איננו "עוברים לגור" בשום מקום.
הפעם בחרנו לפתוח את מיפתח הזיכרון הקטן קודם כל בתוך עצמנו! הרעיון הבסיסי הוא להפסיק לתקן את עצמנו, לקבל במקום לתקן, מתוך ההבנה שברגע שנולדנו כאדם, יש "טוב ורע", יש נחש, יש "תפוח" והכל קשור רק לדבר אחד והוא הצורך להגשמת הצופן הנשמתי דרך חוויה. כשבכדור הארץ ההגשמה היא גם דרך הקשת הרחבה של הרגשות והתחושות המהווים כלי לחוויה.
כלומר, השינוי הגדול הוא בעצם הידיעה וההפנמה, שהגוף וכל החוויות שאנו חווים דרכו ובעזרתו, אינו "אני" אלא כלים, יצירות, של כולנו שנבחרו בכדי להגשים את הפוטנציאל הנשמתי.
כך נוכל להפנות מבט אל מי אנו באמת וכאשר המבט מכוון לכך, יש באפשרותנו לגלות הלכה למעשה שאנו ניצוץ אלוה ממעל, אהובים ושייכים מעצם היותנו וכל השאר = הדעות, האמונות והקביעות הן "קליפות" לצורך ולא "אני".
ברגע שאנו מודעים לכך שאלו "קליפות" שמוצו כחלק מתהליך שאנו עוברים במודעות אנושית, תוך שאנו מצליחים להתיר לאט, לאט, את ה"קליפות", ביכולתנו לחוות את עצמנו בכדור הארץ, כנשמה ולא רק כאדם.
המהפך הוא לכיוון החיבור לנשמה הטהורה שאנו מעצם ההיות, הנשמה שלקחה המון אומץ להיוולד לעולם של שכחת המהות שהיא. מודעות המהווה קרש קפיצה, מקום זינוק שונה לחלוטין שלא היה אף פעם נגיש לכלל בכדור הארץ.
כבני אדם קיימות בנו תוכנות של הרס עצמי אשר נולדו מעצם החוויה האנושית הלינארית וההשוואתית, שנובעת מביקורת עצמית וחברתית ואי עמידה בקריטריונים, מפחדים, חששות ממה יהיה ומה נעשה וכיוצא באלה.
כאשר אנו מבינים ומפנימים שהמטרה הפעם היא להתחבר במודע הכרתי אנושי למהות הנשמתית הלכה למעשה, למהות הנצח הבלתי מתכלה, שדבר אינו יכול לפגוע בו, ויחד עם זאת שבגוף הפיזי מתקיימים רגשות, אגו, פחדים וכדומה שהם היצירות המאפשרות הגשמה ולא "אני", נוצרת נקודת הישענות חדשה, אמיתית שאף אחד לא יכול לקחת מאתנו, שאינה תלויה בדבר חיצוני, לא באדם ולא במצב.
נקודת הישענות המאפשרת חווית חיים מתוך וביטחון מלא שהכול עבורנו, שאנו כמו שאנו בסדר גמור מעצם היותנו, בתהליך של ניסוי ותעייה להשלמת מעגל החוויה דרך הגוף האנושי. הרבה פעמים נשמות מפותחות נמצאות ב"חושך" הכי גדול בשל כל מיני רגשות אשם ופחדים, שמודעות זו משחררת אותם.
הישויות המדריכות מזכירות לנו: "מיציתם, אתם מכירים את עצמכם כנשמה וכגוף, אתם יודעים בדיוק איפה אתם 'נופלים' ממה אתם פוחדים, מה עדיין מאיים עליכם, כשהכול בסדר, זאת היצירה האנושית, קבלו אותה כפשוטה".
כאשר אנו מקבלים את עצמנו כיצירה אנושית, מתפנה לנו המון אנרגיה, כיוון שאיננו מבקרים, שופטים ונאבקים לא עם עצמנו ולא עם אחרים.
הישויות המדריכות אומרות שנוצר שינוי תודעתי הלכה למעשה, כשכל אחד מאתנו מפנה את כל תשומת הלב שלו להיותו נשמה טהורה, שם דגש על זה שהוא נשמה טהורה, אהובה, שייכת חלק מ…, אף פעם לא לבד כשכל מה שקורה, קורה בסדר הנכון, בדרך הנכונה, תוך מודעות לכך שדרך החוויה האנושית לא ניתן לראות הכול, אך ניתן להתחבר לידיעה הפנימית שאנו נשמה טהורה שבאה להתנסות, לעשות שלום להשלים מעגל.
עצם זה שאנו מגיעים למסקנות האלו ומצליחים לחיות את ההרגשה הזו זה משפיע גם על הסביבה. המודעות לכך ש"אני" הנשמתי נמצא בכלי פיזי אליו הכניס עצמו, כלי שצריך לאכול, לישון, לשתות, שה"אני" שומר עליו, כלי, בדיוק כפי שהבית והבגדים שלנו אינם "אני" שהרי לא יעלה בדעתנו לחשוב שהתכשיט או הבגד, הילד או הבעל שלנו, הם "אני".
ברגע שהדגש הוא על מי "אני", מטבע הדברים מתאפשר שוויון ערך מלא בין כל הנשמות, אין נשמות מוארות פחות או מוארות יותר, מפותחות פחות או יותר. יש תפקידים וחוויות שונות שאנו לוקחים לאורך הדרך, המשרתים את הגשמת עצמנו והאחרים.