קצב הרבדים בעולמנו

התקשור הבא ניתן בקבוצת נשים ועל כן מועבר בלשון נקבה אך, נכון וראוי לגברים באותה המידה.

בחרתי להביאו בשל הרלוונטיות המופלאה של המידע והתרגילים גם להיום על אף שניתן כבר בשנת 2009…

קצב הרבדים בעולמנו ותרגילים מכוננים להתאמה

מדריכי ספיראלת האור: "השלום הברכה ואור אהבה לכן. ראשית ברצוננו לומר כך: ישנו הבדל מהותי ממשי בין קצבי הרבדים ב"כדור לימוד" בינם לבין עצמם ובוודאי בינם לבין אותם הרבדים בעולמות אחרים.

כמטאפורה, ניתן למדוד את הקצב, הדחיסות, המהירות הפיזית של המישור הפיזי, של הרובד הפיזי כמרחק הליכה: שניים עד חמישה ק"מ בשעה.

את המישור הרגשי ניתן למדוד כמטאפורה, אפילו מצחיקה, כשניים עד חמישה ק"מ בשבריר של שנייה.

את המישור המנטאלי ניתן למדוד כמטאפורה מצחיקה, כשניים עד חמישה ק"מ בדקה.

ואילו את המישור הרוחני אי אפשר למדוד, כי הוא בו זמני.

זו ידיעה נחוצה לכולכן, על אף שזוהי מטאפורה מצחיקה מפני ש"אחדות הניגודים ההרמוניה השלמה" נעשית הלכה למעשה בין ארבעת הרבדים לבין עצמם קודם כל.

עד שהגוף הפיזי משיג את המחשבה לוקח זמן, הלכה למעשה, מפני שעוברת שעה שלמה עד שהגוף צועד שניים, שלושה, ארבעה קילומטרים, תלוי במיומנות, באימון, בכושר.

זה לוקח דקה, ושוב, זה יכול קצת יותר, או קצת פחות, על פי האימון והכושר, לשכל האנושי, וזה לוקח שבריר של שנייה לרובד הרגשי/תחושתי.

במילים אחרות, אתן יודעות, חשות, מרגישות דברים הרבה לפני שהגוף הפיזי מסוגל לבצע אותם. לא בכדי מדובר על תכנון וביצוע ולא על ביצוע ותכנון, כדרך לשילוב הפערים.

זהו מקור לא קטן לתסכולים למי שאיננו יודע זאת. או נאמר, למי שידיעה זו אינה מופנמת בו משום מה.

שלא לדבר על ההבדל שבין קצב הנשמה בגוף הפיזי ב"כדור לימוד" לבין קצב הנשמה בפליאדות, בגוף פליאדי, לבין קצב הנשמה לגוף סיריאני (סיריוס), או לכול גוף אחר.

שלא לדבר על ההבדל בין קצב הנשמה המהותי הנשמתי, לבין הקצב שלה בכול עטיפה אנרגטית באשר היא, פיזית או לא פיזית, לא משנה.

בעצם מדובר על תחושת הפער שבין "מהות בו זמנית" לבין עולמות זמן, ויש כל מיני עולמות זמן, כל מיני אורכי גל. ברמה מסוימת מהירות האור נמדדת אף היא בזמן. אומנם חודשיים במהירות האור שווים בערך 37.8 שנות כדור הארץ, אך עדיין זו מדידה של זמן. חודשיים לעומת 37.8 שנות ארץ.

להלן תרגיל הדמיה מאוד פשוט:

להיות במאה אחוז בכל רגע נתון של זמן מכל הלב והנשמה. (הכי פשוט, הכי קשה): לנשום את הריחות, את הצבעים והצלילים, להכיל מתוך התפעמות, מתוך התרגשות, מתוך התלהבות, מתוך קבלה, מתוך שמחה על עצם ההיות. את למשל, אינך גאה בהיותך אדם בגוף פיזי, ואיננו מדברים על אגו.

לו תהיינה כולכן גאות בהיותכן נשמה הנושאת את הגוף הפיזי בגאון ובכבוד, שהתנדבה לוותר על גודל "מיפתח הזיכרון" הטבעי שלה (אצל כולכן "מיפתח הזיכרון" הטבעי גדול מאוד) ולהיוולד ל"כדור לימוד" בחושך ולהדליק את האור מבפנים בניגוד לחושך השורר מבחוץ… כיצד אתם נוהגים לומר בעולמכם? משאית הצל"שים מחכה לכל אחת מכן. אתן רק לא רואות אותה."

אחת התלמידות ענתה: מצבה  מזהב.

מדריכים: "לא, חבל על הכסף… בכדי לעשות מצבה מזהב את צריכה בד"כ, לבזבז חיים שלמים שיהיה לך את הזהב הזה… גם לא מזכוכית, אלא ההכרה האמיתית העמוקה והמופנמת ב"מהות האור" הלובשת גוף.

חלקינו לבשנו גוף פיזי בכדור הארץ לא פעם ולא פעמיים, זאת משימה אתגרית. זה הספורט הכי אתגרי שישנו ביקום כולו.
כולכן ספורטיביות. וזהו ספורט אתגרי משום "מיפתח זיכרון" מינימאלי.

חשובנה על בניית הפירמידות עם פטיש ואיזמל.

אתן לא מכבדות את עצמכן מספיק, אינכן מתהלכות זקופות במלוא גובה קומתכן הרוחנית, הכיצד?

אתן לא מכירות במשאית הצל"שים שמלווה אתכן כל הגלגול מהרגע שאתן נולדות ועד הרגע שאתן עוזבות. אין לכן צורך בה אחר כך, אבל יש בה צורך בכדור הארץ.  ואתן יודעות שאיננו מדברים על אגואיזם ואגוצנטריות משום סוג שהוא, אלא על השמחה להיות אתן, על הגאווה בהצלחה שלכן, שהרי התנסות = הצלחה והצלחה = התנסות.

אנו מציעים לכן כולכן, שובנה אל תרגיל ארבעת הרבדים ואל שלוש השאלות, אל תתעצלנה, שהרי זהו תרגיל שכדאי לשוב ולעשותו אחת לחצי שנה, שנה.

1. מהו הרובד הזה עבורי? בכל פעם שתעשינה זאת תקבלנה תשובות אחרות.

2. כיצד הוא ניזון מאליו? מה מזין אותו מבלי שאתן מנידות עפעף? שאלו בעצם כל הדברים שמהנים, שמספקים, שגורמים לשמחת הלב ולהרגשת הרווחה של השמחה להיות אתן מעצם היותכן.

3. מה עליכן לעשות (והאם) על מנת להזין את הרובד הזה יותר טוב?

שלוש שאלות זהות לפיזי, לרגשי, למנטאלי ולרוחני בכתיבה אינטואיטיבית ללא פסיקים, ללא נקודות וללא שום מחשבות.

מי שכבר עשתה בזמנו את התרגיל ויש לה את "מרחב היש" שלה – נפלא, ומי שלא מוזמנת לעשות זאת. לקחת את כל התשובות מכל הרבדים של שאלה מספר 2 ולערוך "מרחב יש" שיהיה תלוי בכל מקום אפשרי בבית, או בעבודה.

כלומר, אתן מקבלות בתשובה מספר 2 את כל הדברים שגורמים לכן שובע; סיפוק, שמחה, הנאה, הרגשה טובה, תחושת ערך, ביטחון, וכיוצא באלה. אנו מדברים על הזנה על כל ארבעת הרבדים, על האוטונומיה שבהזנה.

כשיש לכן רשימה שתלויה בכל מקום אפשרי, יש לכן מפגש יומיומי עם "מרחב היש" שלכן, שהרי כל התהליך הוא להתמקד ב"יש" ולוותר על החסר.

אתן מבינות ששינוי התוכנה האנושית הוא בהתמקדות על ה"יש" מפני שהתוכנה האנושית מבוססת על חסר. היא נולדה על ברכי "מיפתח זיכרון" קטן, על "יש" ברמה מאוד מוגבלת.

ההתבייתות על ה"יש" משנה את התוכנה האנושית אוטומטית מיידית בלי שום מאמץ, רק תוך כדי כך שכל אחת מכן מודעת כל רגע כל הזמן, למה ממלא את המצברים שלה מבלי שהיא מנידה עפעף, מעצם היותה, בלא קשר לאדם, להתייחסות של אדם מסוים, אלא מעצם ההיות. 

ואחר כך, השאלה השלישית מיועדת על ידכן לעשייה מיידית וממשית מפני שאלו הדברים שאתן רעבות להן, ואם אינכן נותנות אותם לעצמכן אתן מתעללות בעצמכן, אתן מרעיבות את עצמכן.

אנו מדברים על הזנה מלאה מבלי לעלות גרם במשקל הפיזי, להיפך.

אחד הדברים הנפוצים ביותר ב"כדור לימוד" אצל כל בני האדם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא שיפוט, ביקורת, השוואתיות מאיזשהו סוג, (בלתי מודעת, שלא לדבר על המודעת), ותכונה זו היא בהחלט תוצר של חיבור אל החסר על מנת להתחבר ל"יש". 

שמנה לב לאבסורד ולאתגר ולא תאמרנה שזה איננו הספורט האתגרי ביקום…

ובכן, רוב בני האדם מחוברים לחסר, ועל כן בלא מודע שופטים ומבקרים את עצמם כל העת בהתאם לזיכרונות קודמים, לידע פנימי, להשוואתיות חברתית, וכיוצא באלה והנה, הגיע עת שינוי."