דורית: אני מביאה את התקשור הזה משני טעמים:
1. בחיינו, אנו אמורים לגלות את כל היופי שבמעמקים ולהשתמש באינטואיציה שלנו למצוא את דרכנו בחשכת המעמקים. האינטואיציה, החושים העל-חושיים, הם הדבר היחיד שמוביל אותנו. ("מעמקים", כהקבלה לתת המודע שלנו).
2. מעבר למיצוי המיטב מהחיים האלה, אני מתייחסת להבנה שהגוף האנושי הוא בבחינת "תלבושת" לפרק זמן מסוים. אפשר לגלות מדוע אדם בחר ללכת בגיל מסוים, מה הטעם ומה המשמעות של הבחירה שלו? מה אנחנו יכולים ללמוד מהבחירה? מה זה משרת בשבילנו?
ברגע שמבינים את המשמעות ואת המתנה שהאדם השאיר לנו, (וכל אדם שיוצא מכדור הארץ משאיר לנו מתנה, אלא שאנחנו לא רואים את זה ככה), כשמתחילים לחפש את המתנה ולהבין את המשמעות, משהו בתוכנו נרגע. זה לא אומר שלא נתגעגע אליו, זה לא אומר שלא היינו רוצים שהוא יהיה פה איתנו. זה אומר שאנו מפרגנים לו ללכת, שאנו מבינים את הסיבות ושאנו יכולים להרוויח מהדבר הזה. באנו להרוויח, לא להפסיד.
בזמנו דיברנו על הדימוי של שני המשולשים שנפגשים בקודקוד – טטרה הידרון כפול.
נחשוב על הפירמידה שלנו שמוזנת על ידי מפל או צינור אנרגיה מלמעלה, כאילו משפיץ הפירמידה נפתח מרחב אינסוף. אם נקרב אותם נקבל מגן דוד. לגוף פיזי יורדים למיפתח זיכרון קטן – זה השפיץ של הפירמידה שנפתח אל החיים, אבל בעצם מיפתח הזיכרון הקטן בא ממיפתח זיכרון גדול. הדימוי, שהנשמה נמצאת בתוך חליפת צלילה, מסכה ושנורקל, הוא דימוי של מיפתח זיכרון קטן. הדימוי הזה מאוד ממחיש את טווח הראייה שלנו. איך האמודאי מנחה את עצמו מתחת למים? הוא מנחה את עצמו לא רק בעזרת פנס האור שלו אלא גם בעזרת האינטואיציה. אנחנו מונחים בחיים על ידי התחושות שלנו, על ידי האינטואיציה שלנו, על ידי הרגשת הידיעה כשהמוח עוד לא יודע. אנחנו אומרים דברים או עושים דברים בלי לדעת למה, וזה קורה בדברים הכי פשוטים. מה שמנחה אותנו זו איזושהי הכוונה שהמוח האנושי לא מודע לה.
עזרה: "תפיסת המוות מבחינתנו וגם מבחינתכם, כשאינכם בגוף פיזי, שונה לחלוטין מתפיסת הגוף. התפיסה של הנשמה דומה יותר לתפיסת ילד את מגרש המשחקים: פעם הוא על הנדנדה, פעם על המגלשה, פעם על הסולם ופעם בארגז החול, כשבעצם זוהי מטאפורה לחיים אחרים ול"תלבושות" אחרת. אותו ילד, אלא שפעם הוא לובש "תלבושת" א' ופעם הוא לובש "תלבושת" ב'.
כלומר, כשנולדת נשמה לגוף פיזי היא נולדת מתוך ידיעה ברורה שהיא תשחק תפקיד 70 שנה, 20 שנה, 50 שנה, 100 שנה… ב"תלבושת" של גבר או ב"תלבושת" של אישה, בסביבה א' או בסביבה ב', כיהודייה, כנוצרייה, כמוסלמית, כהינדית, לא משנה, בזמן מסוים, קרי, בתקופת חיים מסוימת מבחינת זמן כדור ארץ ועם אנשים מסוימים. זה "מגרש המשחקים" שלה, והיא יודעת שהיא נכנסת ל"מגרש" הזה בכדי להשלים חוויות, בכדי לחוות חוויות, בכדי להגשים את עצמה דרך חוויה לזמן קצוב. ועד כמה שיישמע הדבר מוזר באוזניי ארץ, באוזניים הפיזיות, זו הקלה גדולה בשבילה שהזמן הוא קצוב מפני שהיא נכנסת לתוך מים עמוקים.
צללתם פעם עם תלבושת צלילה, או משקפת ושנורקל? כלומר, היא צוללת לתוך תנאים מסוימים, מאוד מסוימים. עליה להישאר בעומק מסוים בכדי שהלחץ לא יהיה גדול מדי. היא רואה מה שהיא רואה, שהרי טווח הראייה בעומק הוא מאוד קטן. זוהי ההקבלה לחיים בכדור הארץ, ואפילו לא הקבלה מספיק ממשית.
כלומר, אדם שצולל לעומק זהו אדם שגם עומד מחוץ למים ומסתכל על העולם סביבו, אלא שההקבלה היא בין ציפור שעפה בשמיים לגבהים אינסוף לבין מישהו שצולל לתוך המים העמוקים.
דורית: הוא נותן פה מטאפורה שהנשמה היא כמו ציפור שפורשת את הכנפיים ורואה את הדברים ממרחק, אבל התודעה הערה שלה מחוברת לאמודאי, לצוללן, שמצוי במים העמוקים. זיכרון הציפור שעפה בו זמנית, צופה מעל יודעת הדרך, נמוג.
עזרה: כלומר, כמה זמן אפשר להיות בתלבושת צלילה עם מסכה ושנורקל?
כלומר, מבחינת תפיסת הנשמה את הגוף מלכתחילה, זה "ציוד הצלילה" שלה בו היא משתמשת כדי לגלות את הנפלאות שבמעמקים ובכדי לשוב אל מקורה, אל מצב ההוויה השלם שלה בו היא מחוברת לכל עצמה, שהרי חוויית נשמה בגוף פיזי עד כה (עכשיו מתחיל שינוי בתודעה), היא חוויה שקשורה עם היצרות, עם נפרדות, עם הפרדה."