הרבה פעמים בזמן העברת תקשורים אישיים, משתמשים המדריכים בהזדמנות זו להעביר בנוסף, מידע רחב יותר לכולנו.
בחרתי להביא מתוך תקשור כזה בו פנו המדריכים אל כולנו בסיום דבריהם לתלמידה, קטע המסביר את הדימויים שהם נותנים לנו על מנת לסייע בשינוי התייחסות, בגילוי ה"אני" הנשמתי, זה הנותן חיים לגוף ובאשר להתנגדות שלנו לשינוי ואיך להשתחרר ממנה על מנת לעבור לתוכנה החדשה.
בברכת האור והאהבה, דורית.
להזכירכם מחר 12.2.2016 מתקיימת פגישת הכרות ללא עלות
מדריכים: "וכאן- לכולכם: אנו נותנים דימויים ולעיתים מעבירים את דורית מסכת טיולים של עליסה בארץ הפלאות, לתאר מצב, על מנת שתוכלו לקחת את מרחק ההתבוננות, בלי להיות עסוקים ב"איך זה אצלי".
ברגע שאתם עסוקים ב"איך זה אצלי", כל התמונה מצטמצמת ומתגמדת. כשאתם מתבוננים במנגנון, בלי קשר אליכם, יש לכם יכולת להכיר, להבין, לראות כיצד מתקיימת, נוצרת, אינטראקציה, כיצד פועלת אותה "נשמת אם", מה מטרת העל שלה ואיך מתבטאת דרך מטרות המשנה.
כשזה לא קשור אליכם, ורק אז, זה מתחיל להיות קשור אליכם. הפוך על הפוך. זו דרך עוקפת מנגנוני התנגדות ומבקשים אנו לומר לכם מדוע: מנגנון ההתנגדות משרת את ההפרדה ממי שאתם באמת, כל אחד מסיבות השמורות עיו.
כלומר, אם וכאשר פחד מסוים, חרדה מסוימת, טראומה מסויימת, רגשות אשם מסויימים, צורך בהענשה מסוים, מהווים מוטיב מרכזי בתפיסת העולם של ההשתקפות, שלכם לצורך הענין, ברגע שכך-אותה החלטה, קביעה, דיעה, אמונה, פחד, (לא משנה מה), הופכים להיות מרכזיים ודומיננטיים ועומדים כחומה בין הפוטנציאל לבין הבחירה למעבר הנתון. ומדוע אתם חושבים שכך?
משום שהבחירה למעבר נתון קשורה לדיעות ואמונות וכיצד הדיעות והאמונות האלה יביאו אתכם להשתחררות מהן, אם וכאשר תיראו את האור?
וככל שישנו דפוס של חוסר פרגון, זה יותר חריף- "לא מגיע לי לראות את האור", "אינני ראוי לראות את האור" (ואיננו מתייחסים לסיבות כרגע) ואז עומד לו מחסום.
היצירתיות שלכם אינסופית, ואי אפשר לעבור את הגשר, כאילו. אבל ה"כאילו" הזה כ"כ ממשי, שנדמה לכם שזאת אמת.
כלומר, גם זה חלק משינוי התוכנה שמבקשת להישאר נעוצה היטב בקרקע המציאות, לוחמת על חייה.
אתם יכולים להתבונן על השינוי ממקום מטאפורי כמאבק על חיים, על הישרדות, מפני שכל השינוי התודעתי שאתם עושים בעצם ממסס את העוצמה, הכח והגבולות של תבניות החשיבה הישנות והן לא רוצות, הן נלחמות, הן מבקשות את הכבוד המגיע להן ואנו אומרים זאת בהומור, אך יש בזה אמת גדולה.
לכן ומכאן, מבקשים אנו לעיתים קרובות לאפשר לכם לחוות את אותה הרחקה, לחוות את התחושה שכל אותן מסקנות הן מסקנות, לא אתם. ברגע שנוצרת הפרדה בינכם ובין המסקנה מתחיל השינוי בפועל. כל עוד הם אחוזים ביחד – לא ניתן לשנות.
אז התוכנה הישנה, יקרה, עומדת על רגליה האחוריות. היא יודעת שאלה הן ימיה האחרונים. ואת יכולה להתבונן במלחמה בחיוך או להפוך לקורבן, ההחלטה בידייך ואנו יודעים מה החלטת.
ולכן קחו את ההרחקה, השתמשו בדימויים עשו את שני הדברים- שיווי צורה מחד והתבוננות, ממה שאנחנו מכנים כמטאפורה, מ"מרפסת העננים" מאידך.
האם הרעיון ברור? אז נשמח לשמוע את בחירתך ואת תוצאת התבוננותך במאבק העקוב מדם המתרחש זה מעברים רבים בין אוסף, גיבוב, ערימה, של דעות, אמונות וקביעות, לבין ממלכת האור השקוף, שלפעמים עומדת את חסרת אונים אל מול הגיבוב הזה.
חוסר האונים הוא בדיוק המקום שבו המודעות ההכרתית איננה מבחינה בדפוסים, באמונות, בדיעות ובקביעות מחד וב"מהות האור" מאידך.ברגע שאתם מבחינים במודע בנשמה, ב"מהות האור", במה שנותן חיים לגוף ועושים את ההפרדה המודעת בין הגוף, או ארבעת הרבדים לבין מי שמשתמש בהם- חסל סדר תוכנה ישנה."
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי.