בתקשור הזה בר-אל מדבר על אמון בעצמנו קודם כל, בעצם ההוויה שלנו, בחיים כמגרש משחקים, בחיים כהזדמנות יוצאת מן הכלל להוציא הכול מן הכוח אל הפועל בלי קשר לתוצאות. משום שכשנוצר קשר עם תוצאות, נוצרים תנאים, וכשהתנאים אינם מתקיימים, נוצרות פגיעות, נחלשת תחושת האמון ועימה תחושת הערך. בר-אל אומר פה ששינוי התוכנה פירושו חיבור אמון למוחלט וידיעה שהנשמה מכוונת את הגוף והמוח האנושי בעצם לא יודע הכול, מפני שהוא עדיין לא פתח את השערים שלו למיפתח זיכרון מספיק גדול, אבל הוא ייפתח אם נאפשר לנשמה לכוון את עצמה דרכו.
כלומר, אם ניתן אמון, אם נלך עם הרגשת הידיעה, עם האינסטינקט הראשוני של הדברים, אם נרפה מהקטע של "מה יהיה, איך יהיה, לעשות, לא לעשות", אלא נלך עם הדחף להגשים את עצמנו כי הקטע הוא התנסות, לא התוצאה. התוצאה היא תוצר, קורית ממילא.
בר-אל: "מה שאנו מבקשים לומר כיום הוא, שיש לשוב לתחושת האמון בלי קשר לתוצאות. מדי ההצלחה והכישלון חייבים להשתנות כליל. ברגע שאתם מנסים לעמוד במד הצלחה, יש סיכוי סביר שזה לא יצליח בדיוק כפי שיש סיכוי סביר שזה יצליח. אם כל דבר הוא הצלחה, כך גם "כישלון", הרי שהוא מתבטל מלכתחילה. מד ההצלחה = הגשמה דרך חוויה, לא קריטריון כזה או אחר. ערככם נתון מעצם היותכם, ניסיונכם המצטבר אף הוא, אף אחד לא יכול לקחת את זה מכם. כלומר, מלכתחילה יש בסיס יציב ואיתן של ערך, של אהבה אוניברסאלית, של תמיכה, של יחד, של המון ניסיון מצטבר, ידע, תבונה וחוכמה. זה הבסיס, הוא ולא אחר, להבדיל מהתוכנה, בה אתם עדיין אוחזים, כשהבסיס הוא חיצוני ולא פנימי. זה מה שאמור להשתנות כליל ואז אין כלל בעיה עם מה לא מצליח מפני שאין דבר כזה. כל דבר הוא בדיוק כמו שהוא.
דבר נוסף, יש לכם חופש מלא ליצור את המציאות שלכם. ללא "מדי הצלחה וכישלון" אתם חופשיים באמת להתנסות בכל מה שההנחיה הפנימית שלכם מכוונת אתכם אליו בכל שטחי החיים. אין עכבות, יש התנסות (שזאת המטרה) לומדת ומלמדת, השתנות מתמדת. אין עיכוב על קריטריונים של "כך צריך", מתאפשרת זרימה מתוך אינסטינקטים פנימיים של תן וקח, של אחדות מעצם ההיות. נכון, המידע הזה אינו מתאים לכל אחד, בהחלט לא, משום שיש להגיע למיפתח זיכרון שיאפשר להכילו. יש להגיע להכרה ב"מהות האור", שהדבר הקבוע ביותר עבורה הוא השינוי, אחרת ממשיכה ההיאחזות מפחד אובדן שליטה. בהבנה החדשה אין אפשר לאבד שליטה באמת, זו אשליה המבוססת על התוכנה הישנה. בהתייחסות שכל דבר הוא התנסות המאפשרת הגשמה דרך חוויה, שאין בה "טוב", ואין בה "רע", אך ישנו קשר למהות ולאחדות, יש הכוונה טבעית לחוויות הנחוצות עם/פלוס, היכולת לכוון אותן.
מבקשים אנו לחבר אתכם ל"מהות האור" בהכרה המודעת שלכם, כך שתוכלו להמשיך לחוות בחיים האדמתיים עצמכם במלואכם ולא תחושו עוד עכבות אלא זרימה המשתנה בקצבה ובעוצמתה הנובעת מכם ומשתקפת אלי חוץ, המאפשרת לכם להיענות שוב אינסטינקטיבית, לכל מה שקורא לכם ולא קורא לכם. היענות לכל מה שקורא פירושו גם אי היענות, ומדוע? משום שישנם דברים בנהר החיים שאינם נחוצים לכם ולכן לא תשתמשו בהם. ישנם שבילים שכבר נחוו וכוסו ואין צורך לדרוך בהם שוב. גם אם תוך כדי זרימה אתם מגלים אותם, אינכם מתעכבים עליהם, נוטים לכיוונם וכד', מכסימום עולה זיכרונם לרגע מתהום הנשייה ושוקע שוב, עוד.
במילים נוספות, חסל סדר שחזור, דורית! אתם מכירים את כל התלבושות בכדור הארץ על בוריין. כמעט ואין תפקיד, רגש, חוויה שלא עברתם, שלא הפנמתם, ועל כן, בחיבור שבין הגברי לנשי המאוחדים כלפנים, אין צורך יותר להתעכב על חוויות עבר "טובות" או "רעות", אלא ליהנות מכל ה"יש" הקורה לכם והמתאים לכם ברגע נתון.
את מבינה, אין מדובר בהתעלמות, אין מדובר בהדחקה, מדובר ב: הכרה ב"מהות האור" שאתם, שכולנו, ובהפנמתה במוח האנושי על מנת תוכלו לחוותה הלכה למעשה בכל תא ותא מתאי גופכם על כל הרבדים.
אתם יצורים רב ממדיים ועליכם לחיות את חייכם האנושיים כיצורים רב ממדיים. כך יכולים אתם ליהנות מכל העולמות בכל רגע נתון. רב הממדיות מכירה בחוויה של הילדה העזובה, האישה הנבגדת בדיוק כמו באישה הנחשקת, הנאהבת, מושא אהבתם של כולם, ודבר מבין אלה אינו פועל בחייכם כגורם מדרבן או מעכב. הגורם המדרבן הוא גורם ההשלמה, ההגשמה דרך חוויה, היכולת למצות עד תום כל כיוון נבחר בכל עוצמת הווייתכם, וכשכך, אין התנהלותו של איש הורסת אתכם, מדירה שינה מעיניכם, גורמת לכם סבל וכאב משום שלסבל ולכאב אין יותר זכות בכורה ברפרטואר הרגשות, התחושות והניסיון המצטבר. הם חלק ממנו, אינם עומדים בפני עצמם, ולכן שוב, אין חריטת מעגל, אין שחזור".
דורית: אני אומרת לבר-אל: אתה מדבר בעצם על ויתור על הדרמה?
בר-אל: "לא, לחלוטין לא. אנו מדברים על שינוי המחזה, ומכאן שינוי ההצגה, שינוי התפקידים. אנו מדברים על דרמת ההגשמה דרך חוויה מ"מהות אור, כמהות אור", בכל עולם, בכל השתקפות, דרך כל השתקפות.
אינך באמת חושבת שמיצוי מכסימלי אינו דרמטי, שגילוי והתחדשות אינם דרמטיים, זה לא קשור לדרמה, שהרי בהשתקפות האנושית יש חמישה חושים + אחד, וכל חמשת החושים מזינים את הגוף ואת הנשמה דרך החוש השישי ודרך החוויה הפיזית. זהו עולם של רגשות, תחושות ורגישויות, קודם כל עולם בו הכול "נוגע" באופן אישי, ועל כן, על פי התבנית האישית יישק דבר. שלא לדבר על העובדה שהתבנית האישית איננה רק אישית, היא תוצר של חוויות דומות, מסקנות דומות של הרבה נשמות, מה שגורם לתבנית כללית ל"ככה זה" שמקל על התבנית האישית ומקשה עליה באותה המידה. מקל – מפני שלפרט יש מקור הזדהות, ומקשה – מאותה סיבה ממש".
דורית: זה יוצר קושי בשינוי.
בר-אל: "בוודאי. הוא משחזר את עצמו ומתקבע וכד' כדרך תוכנת האנוש הישנה שהגיעה זמנה להשתנות, להיות מוכלת במכלול התוכנות.
כך לסיכום, בהתהלככם במלוא גובה קומתכם הרוחנית כל האופציות פתוחות. כך, בהתהלכם עם ביטחון הווייתכם, רצונכם, מתוך אהבה אינסופית, "כל הדרכים מובילות לרומא". יש צורך בשינוי חשיבה, ולכן נבקש מכם להתאמן בכך, שתלכו עשרים וארבע שעות ביממה בגובה קומתכם הרוחנית.
ההצלחה היא עצם ההתנסות, זכרו זאת. הניחו לתוצאות, התוצאות אינן מענייני ההשתקפות הארצית. השתקפויות אחרות בעולמות אחרים עניינם בתוצאות. סמכו על עצמכם, על השתקפותכם הארצית שכל הידע הזה מוכל בכם (כן, שיבה לאמון, את הכוונה בין השאר), זורם בלא מודע ובמודע, להשתקפות הארצית הוא מכוון. אמון מלא המאפשר לכם ללכת בחושך ולעלות אור גם יחד. על כן, אינכם צריכים לדעת מראש, לתכנן מראש, אלא לנוע עם הרגשת הידיעה בכל רגע נתון של זמן בכל הלב ונשמה, מתוך היענות אינסטינקטיבית וזרימה חופשית עם עצמכם ועם הסובב".