על מנת לעזור לנו להבין מה זו אהבה בכלל המדריכים מדברים על מהותה שנים רבות ומנסים להסביר לנו כי פירושה זרימת יחסי גומלין בין הכול להכול. באחד התקשורים הם דימו אותה לפעולת הלב: הלב לוקח את הדם מכל הגוף, יש מרווח, ומפזר אותו. כלומר, הקבילו את פעולת הלב לזרימת אינפורמציה. האינפורמציה מהיקום נכנסת אלינו, עוברת רוויזיה ויוצאת בחזרה. זוהי פעולה אוטומטית שקורית כל הזמן. כלומר, יחסי הגומלין בינינו לבין הכול, ובין הכול לבינינו, כי כך הכול עובד, קיימים ממילא.
אנו תופסים אהבה בצורה ארצית שלא מתקשרת למהות הבסיסית, לביטחון הבסיסי, לתחושת הערך הבסיסית, מעצם היותנו.
בבסיס הכול אהבה. גם כשהנבט פורץ מתוך האדמה, זה אקט של אהבה. הכול אקט של אהבה. האנרגיה של אהבה עושה או יוצרת את כל מה שנברא. אני יכולה לומר שאלוהים זו אהבה, ה"אין" זה אהבה, האהבה זה הכול.
מדריכים: "אהבה ביקום = יחסי גומלין בין הכול להכול.
אהבה ביקום = פעימה קולטת ומשדרת, מתקשרת ל"דומה מושך דומה ומשלים". מתקשרת לחוק היקומי שהדבר הקבוע ביותר ביקום הוא השינוי. מתקשרת לחוק הבסיסי של תנועה ותנודה עליו מבוסס היקום כולו. בזמנו דיברנו על תנועה ותנודה. התנודה במובן של תהודה, אקו, הדהוד והתנועה היוצרים את האדוות במים, זאת אהבה. תנודה מלשון הדהוד, כך שלמעשה אין ולו קשר לפירוש האנושי של אהבה, מפני שמדובר ביחסי גומלין זורמים בין הכול לאכל. היענות אינסטינקטיבית מתמדת, בהזנה מתמדת מהאחד לשני, לשלישי, לרביעי, לשלישי, לשני, לראשון, וזוהי רק דוגמה.
מדובר על אינטימיות מלאה, על מידת קרבה ומרחק נכונים בכל רגע נתון של זמן, מפני שהמפגש והפרידה מתארעים כל הזמן. אך למעשה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, כל סוגי היחסים ביקום, לא רק בכדור הארץ, הם תוצר של אהבה. גם השנאה, גם היחסים של הסדיסט והמזוכיסט, זה דבר שמאוד קשה למוח האנושי לקלוט, ודווקא משום חוסר הניסוח, ומצד שני, עודף הניסוח, המתקיים לגבי אהבה, החילונו בחוסר ניסוח, מפני שכולנו תוצר של אהבה. כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ אלוה ממעל, חלק מהפעימה הכוללת, מהדהד מ… אל… כל הזמן. כלומר, אותה תחושה מלווה את הנשמה לאורך דרכה בכדור הארץ בגוף פיזי. כשהיא עולה, היא עולה בדרך כלל דרך איזשהו געגוע, דרך איזושהי כמיהה, דרך איזשהו רצון לקשר אולטימטיבי שאיננו ממש מוגדר, בהיר וברור, כשהגעגוע הוא לאחדות ניגודים הרמוניה שלמה. הגעגוע הוא לאותם יחסי גומלין זורמים בלתי פוסקים בין הכול לאכל, והפער שבין תפיסת העולם האנושית, הראייה האנושית לבין תפיסת המהות הקוסמית הנשמתית הוא כל כך קולוסאלי עד שאין ערוצי תרגום שמאפשרים את חוויית הנשמה בגוף בצורה אחרת. אך הערוצים הולכים ונפתחים, ולכן דיברנו על אי תרגום, על אי בהירות, עדיין אצל הרבה מאוד אנשים. אתם יכולים לחקור את זה, זה בעיקר אצל נשים, גברים ממילא ככלל, עדיין לא עסוקים בהגדרות כאלה. אך הרבה מאוד נשים שכמהות לאיזושהי אהבה, לאיזושהי התייחסות, לאיזשהו קשר, ואינן יודעות להגדיר בדיוק מה הן רוצות. הן יכולות לדבר על חולצה חדשה, על חינוך, על פרח, זה הכול "דברים" (חומר) או אלמנטים חיצוניים שקשורים לזמן ומקום, אבל הן אינן יכולות לתרגם את הצורך לשייכות האולטימטיבית, את הצורך בזרימה חופשית, במילים.
והדבר השני זו "הידיעה" מה זו אהבה בכדור הארץ. למושג האהבה יש רשימה ארוכה כאורך הגלות. כל תרבות עם המנהגים שלה. אם מישהו נוהג או נוקט על פי המנהגים האלה, זה סימן שהוא אהוב, אוהב. ואם הוא לא נוקט על פי המנהגים האלה, או המנהגים האלה לא ננקטים לגביו, הוא לא אוהב ולא אהוב.
כשמדובר על יחסי גומלין בין הכול לאכל:
1. מדובר בקבלה מלאה מעצם ההיות.
2. בחופש של תנועה ופעולה שאינם מוגבלים.
3. ברשות של כל אחד להיות הוא במאה אחוז.
4. ובתולדה הנוצרת מהקשר: הרבה פעמים בכדור הארץ כל אחד רוצה להיות הוא, והמאבק בין בני זוג זה כמה כל אחד יותר "הוא". כמה לכל אחד מותר להיות "הוא", אם בכלל…מפני שאם כל אחד רוצה להיות "הוא", מה קורה עם "הם"? כלומר, עם המסגרת המשפחתית, עם הביחד, עם השייכות. זה אחד מהמאבקים הגדולים ביותר בכדור הארץ, בין אני לאנחנו.
אך בעצם נאמר שני דברים:
1. שהנשמה, מעצם היותה, משרתת את כולם ואת הכול למרות שהיא משרתת את עצמה בלבד.
2. שהשרות, שהיא משרתת את עצמה ומשרתת את כולם, נובע מהעובדה שהיא מעולם לא יצאה מאנרגיית האם, הכול אשליה. כלומר, כל רעיון ההיפרדות זו אשליה. אשליה לצורך, אבל אשליה. הוא אשליה משום שכולנו "אחד", אלא שתשומת הלב שלנו מופנית אל השתקפויות של "האחד", שאחת מההשתקפויות של ה"אחד" זה אנחנו, כל אחד מאיתנו, שממשיך באותו קו של השתקפויות בכדי להגשים עצמו דרך חוויה. אך המיקוד, בעיקר בגוף הפיזי בכדור הארץ, הוא ב"אני". אך גם מראשית הדרך המיקוד הוא בלידה, בהיווצרות האינדיבידואלית. וברגע שהמיקוד הוא בלידה ובהיווצרות האינדיבידואלית, חל נתק מבחינה פסיכולוגית, מבחינה רגשית ומבחינה מעשית, אך למעשה זוהי אשליה".
דורית: אשליה כמשהו שהוא לא נצחי. אשליה היא אמת לרגע נתון של זמן, זו לא אמת נצחית.
מדריכים: "מתקיימים יחסי גומלין בין הכול לאכל, אין סודות. כל המידע זורם, עובר, מועבר מעצם ההיות, מבלי שיש צורך לעשות משהו. על מנת להיות ערים או במצב נוכח בכדור הארץ, יש צורך להתחבר לרובד הרוחני ולהקשיב.
ובכן, כשמדובר על אהבה מדובר על גילוי השונות, אחדות הניגודים וההרמוניה השלמה. כלומר, קודם מתגלעים הניגודים, ולא רק שהם מתגלעים, הם גם נשענים על הייחוד שלהם, על האינדיבידואל העצמאי הייחודי. וככל שהאינדיבידואל העצמאי הייחודי מתחלק ליותר חלקים ייחודיים וחווה את עצמו כך, יש לו, מובנה לתוכו, דחף להשיב את כל החלקים בתוך הפאזל, קרי, להתחבר לעצמו. מתחבר לעצמו, קרי: מתחבר לכל הידע, הזיכרונות, הניסיון המצטבר, היכולות מאי פעם. כלומר, הזיכרון התת מודע עולה אל המודע וממלא אותו, ובאותו הרגע נגמרו המלחמות, נגמרו המאבקים. באותו הרגע "גר זאב עם כבש". באותו הרגע "איש תחת גפנו ותחת תאנתו יושב". ימות המשיח, שהיהדות מדברת עליה, קשורים עם חיבור, מה שאנו מכנים "הצמצום המוכל". חיבור הנשמה לכל חלקיה, שמחבר אותה לכל יצור נברא. וכל כך בעצם מדובר כשמדובר על אהבה.
דורית: לפני הרבה שנים המדריכים נתנו מטאפורה שכל אחד מאיתנו הוא אור קטן, להבה קטנה, כשהאור הקטן מתחבר ללהבה הגדולה. "אנרגיית האם" היא הלהבה הגדולה וכל אחד מאיתנו הוא להבה קטנה. זה תמיד מתחבר לי לשיר של חנוכה: "באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". באנו חושך לגרש זה הגילוי של כל מה שיש לנו שנמצא בתת המודע, שנמצא במצב של פוטנציאל. מבחינתנו המהות הבסיסית, הפוטנציאל חשוך עד שהוא מתגלה. לאינדיבידואל יש את הדחף בתוכו להשיב את כל החלקים לתוך הפאזל ולהתחבר לעצמו. כשהוא מתחבר לעצמו, הוא מתחבר לכל יצור נברא מעצם ההיות.
כשמדובר על יחסי גומלין בין הכול להכול, מדובר על ידע, על הזרמה של ידע. על קליטה של ידע, על קבלה ונתינה שהם אחד. אנו עושים את ההפרדות מפני שאנחנו נמצאים בעולם של הפרדות. הפרדות נחוצות לצורך היכרות עם כל אחד מהמרכיבים, אבל בעצם הכול אחד.
מדריכים: "החיים בכדור הארץ מבוססים על חסר. בעצם אפשר לדבר על חסר מרגע הנסיקה מ"אנרגיית האם". כלומר, הנשמה, ההופכת להיות אינדיבידואל עצמאי, כבר "איננה" חלק מהכלל. אין לה את אותו ביטחון, אין לה את אותה תחושת שייכות, אבל כתחליף יש לה את הגעגוע, את הכמיהה. כלומר, מראשית הדרך מלווה את הנשמה תחושת חסר גדול יותר או קטן יותר, שבכל מקרה חווה את עצמה בפרט, בעיקר בעולמות הפיזיים, (בעולמות הפיזיים הדחוסים כל כך, בהם ההתנסות היא דרך הגוף, דרך עולם חמשת החושים) ותחושת החסר מבקשת פיצוי. כבר הזכרנו זאת, והפיצוי הוא בכדור הארץ, לאורך הדרך, בשליטה, ברכוש, וההתייחסות אחד לשני הופכת להיות חלק מהפיצוי, חלק מהרכוש. ומכאן, שיש אינסוף התנהגויות המופיעות הכרוכות גם בסבל, בכאב, בכעס, בקנאה, בכל סוגי הרגשות שבעצם נובעים מדבר אחד : מצורך עצום באהבה, מצורך להתחבר ל"יש". כלומר, אלה כולם, כולם, ניסיונות לחבור אל ה"יש" ותו לאו".
שאלה: למה אנו נמשכים?.
מדריכים: "לכל דבר שדומה ומשלים אותנו. לכל דבר שיש לנו צורך לחוות אותו. כל מצב, כל אדם, כל אירוע שמעורר את ההגשמה דרך חוויה. מדובר על הישרדות, על חיים.
באהבה בכדור הארץ יש חיבור לאין. אהבה בכדור הארץ היא חיבור לחסר. זה מה שאנחנו מבקשים לומר".
שאלה: אבל אנחנו מחפשים את ה"יש".
מדריכים: "בוודאי, אבל החיבור הוא לחסר מפני שה"יש" הוא בחיבור למודעות רוחנית הכרתית. חיבור לחלק של ניצוץ שנותן חיים לכל הגוף, לכל העולם הפיזי, שנוצר דרך העולם הרוחני. ברגע שכל אחד ואחד מן האנשים, (ולכן דיברנו על חזון אחרית הימים, כדוגמה). כלומר, כל אחד ואחד מהאנשים מחובר למהות הנשמתית שלו, יידע מי הוא ומה הוא, יהיה מחובר ללב, קרי, לאהבה".
שאלה: כשהוא מחובר ל"יש" הוא לא צריך בן זוג?
מדריכים: "בוודאי, הרבה. ישנם ניואנסים שונים של אהבה. וניואנסים השונים של אהבה הם: א. צורות ביטוי של אהבה. ב. צורך של רגע נתון של זמן.
מכיוון שמדובר על עולם של הפרדה, שחווה בהפרדה בעולם הפיזי, יש צורך לקבל אהבת אם, אהבת אב, אהבת אח, אהבת אחות, אהבת חבר, אהבת חברה אוהבת, אהבת מורים, וכן הלאה וכן הלאה. ואנו מדברים על חסר כמבקש להשלים את עצמו דרך כל סוגי האהבה, גם כחלק מהחוויה, בודאי. ובכן, ישנם סוגים שונים של אהבה שחסר מבקש להשלים בשביל לחוות את תחושת האהבה האולטימטיבית של השייכות המלאה ל"אנרגיית האם".
שאלה: אז מה בנוגע לאהבה הפיזית?
מדריכים: "ישנם סוגים שונים של אהבה שמתמגנטים לחיים שמעוררים. אהבה פיזית קשורה עם שני דברים:
1. קשורה ב"חיקוי".
2. קשורה בצורך ורצון, או נכון יותר לומר, קשורה בשליטה.
חיקוי = הגעגוע להשתייכות אולטימטיבית, או התמזגות. לחוויה הראשיתית הבסיסית שאנחנו חלק מהכול והכול חלק מאיתנו, אין הפרדה. השאיפה האולטימטיבית להתמזג עם האנשים האהובים על כל הרמות. ישנה התמזגות של שיחה ושפה, שכפי שאתם יודעים, בכדור הארץ הרבה פעמים היא תנאי להתמזגות פיזית מינית. ובכן, ישנה התמזגות רעיונית. ישנה התמזגות רגשית. ישנה התמזגות פיזית. והטנטרה מדברת על שילוב כל ההתמזגויות האלה כאחד. כלומר, כאן מדובר על הצורך להתחבר, שזה הדגש, כדי להרגיש במאה אחוז "אחד". זה פאן אחד. יש לו הרבה מאוד תתי כותרות וצורות ביטוי.
הפאן השני,( נבחר את כותרת השליטה. להיות יותר מדויקים מבחינת ההבנה האנושית), קשור בערך, קשור באגו. קשור בתחושה שדרך האקט המיני נוצרת מחויבות, נוצרת שליטה, נוצרת קרבה, נוצרת אינטימיות, וכיוצא באלה. כלומר, הצד הזה של המשיכה המינית קשור עם כל ה"פיתויים והתחליפים" האפשריים. ישנן הרבה מאוד דוגמאות. והדוגמה הפשוטה ביותר של צורך להוכיח את עצמכם כאהובים, רצויים, נחשקים = אני שווה, או אני נחשק = אני שווה. זה אותו הדבר אצל גברים ונשים. (זה אותו הדבר אצל גברים ונשים מבחינת הפרינציפ, לא תמיד מבחינת הצורך). כלומר, יש כאן היענות אינסטינקטיבית לרצון אלמנטארי שקשור לתפיסה האנושית.
3. דבר שלישי, כלומר, הצורך לפצות בהנאה (זה יכול להיות אוכל. זה יכול להיות מין. זה יכול להיות כל דבר), הכמיהה להנאה שמושכת את האחד אל השני. אך למעשה בפאן הזה זה אקט של כיבוש. זה אקט של שליטה. זה אקט של עניין. זה אקט של התרגשות. זה אקט של פיצוי.
במקרה הראשון, (ושוב, תחת כל כותרת יש אינסוף תתי כותרות), ישנה שאיפה להתמזגות, קרי, חזרה לרחם הראשיתי. שאיפה להתמזגות, שלעתים נדירות מתבטאת כטנטרה אמיתית, מפני שלעתים נדירות נקייה מצורך אגו ומצורך פיצוי, ונובעת מאינטימיות מלאה על כל הרבדים אחד עם השני ולכן היא כל כך נדירה בכדור הארץ. מפני שגם האינטימיות המלאה שלכם עם עצמכם כבני אדם, שלכם עם אנשים אחרים, יש בה הרבה מאוד עכבות, הרבה מאוד תנאים, ולכן היא בעירבון מוגבל.
המשיכה המינית היא כלי. ואתם יכולים לראות את זה בטבע בצורה יפהפייה, יוצאת מן הכלל. כיצד הפרח מפתה את הפרפר, או את הציפור, או את הדבורה וזוהי מטאפורה, אבל גם אמת.
דבר נוסף שמסמל דווקא האקט המיני, זה הצורך בגיוון ושינוי, הצורך באתגר, הצורך בתנועה, הצורך בהשתנות ובהתחדשות. מפני שלמעשה בכדור הארץ המסגרת המחייבת בין בני זוג, המקובלת, כל כך מעט פעמים ממלאת את יעודה לסיפוקם של שני הצדדים. מפני שהיא סוגרת, ממדרת, מגנה על עצמה. רק במקרים בהם יש חופש מלא לבני הזוג, ואין מדובר במיניות אלא בחופש מלא להיות הם, בחופש מלא לגלות, לחקור, לחפור, להתעניין ובשיתוף, בהתעניינות זה בענייניו של השני, הרבה פעמים אין שעמום בשטח המיני, או אין צורך למלא את החסר.
אפשר לומר את זה גם בצורה אחרת לגמרי: אפשר לומר שישנו גוף פיזי בכדור הארץ, המתפקד עשרה אחוז מיכולת התפקוד שלו. אפשר לומר שישנו מגוון של קולות פנימיים, של איכויות, שמבקשות לבוא לידי ביטוי, שרק כמה מהן מקבלות רשות. אפשר לומר שמערכת הדם חסומה בחלקים. הדם לא מגיע לכל האיברים, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות על מנת להסביר דבר אחד: ישנו פוטנציאל עצום ורשות אפסית ליכולת שימוש שמבקשת פיצוי.
אחד הפיצויים הכי נפוצים והכי נוחים והכי קלים זה אוכל, מין, בילויים…מנגנון הפיצוי קולוסאלי בכדור הארץ.
מנגנון מורכב, יפהפה, כיד הדמיון היוצר הטובה לנשמה בגוף פיזי. אך הכול נובע מדבר אחד, מהרצון של הלהבה הקטנה להתחבר שוב אל הלהבה הגדולה".
שאלה: האם אז הצורך לזוגיות יופחת?
מדריכים: "להיפך, כשהגוף יתפקד על מאה אחוז, יהיה ביטוי הרבה יותר גדול של איכויות. יהיה חיבור הרבה יותר חזק. תהיה יכולת ליצור אחדות אמיתית, אינטימית, בלי פחד, בלי חשש, והחיבור לאינטימיות יהיה להרבה אנשים בצורות שונות, והזוגיות תהיה זוגיות של הזנה מלאה אמיתית, לא חלקית כפי שהיא היום, מפני שהיא תבוא ממקום של שפע. שפע של כל אחד ואחד בתוך עצמו שמעניק את השפע הזה לסובב אותו מעצם היותו. אך עוד חזון למועד…עדיין לא בשלה העת לסוג כזה של יחסים. עדיין השביל כעת הוא השביל אל קבלה עצמית מלאה, אל הכרה בישות הרוחנית המניעה את הגוף. קבלה עצמית מלאה המאפשרת לפרדיגמה הישנה לשקוע אל היכל הזיכרונות. מאפשרת לה לרדת מהבמה כמנצחת, ומאפשרת לפרדיגמה החדשה לזרוח את שמי המרחב. מאפשרת לנשמה בגוף הפיזי לנבוע מהלב, שהרי הלב הוא סמל להרבה מאוד רבדים, סמל "לצמצום המוכל". סמל לטרנספורמציה. סמל לאחדות הניגודים ההרמוניה השלמה, סמל לחלום והתגשמותו, סמל לרפואה שלמה משום אחדות הניגודים ההרמוניה השלמה. ומתוך השלמות האישית ותחושת הביטחון והערך, כמתוך ההכרה שכל יצור נברא באשר הוא בעל שלמות אישית, ביטחון וערך משל עצמו. מתוך ההכרה שכולנו פנים שונות של אותו הדבר, מתחילה מסיבה גדולה… גדולה"….
שאלה: אם זה ככה בעצם, לא תיתכן אהבה וירטואלית, התאהבות בשחקן, כי אין יחסי גומלין?
המדריכים: "בוודאי שיש יחסי גומלין. אהבה לשחקן מעוררת בלב מי שמתאהב, אינסוף רגשות שהוא חי אותם מחדש כל הזמן, ומעמיד אותה או אותו, אל מול חסר עצום, מפני שזה לא מתרחש באמת. ויחד עם זאת, מעמיד אל מול החלום הנכסף, מול הרצון, מול הצורך, משחק שלם. ואם נסתכל על זה ממקומותינו נאמר, שישנם יחסי גומלין בין הקרוב לרחוק.
אבל על זה באמת קשה ההבנה ולכן לא הרחבנו. נאמר רק שאם וכאשר אתם לוקחים בחשבון שיש יחסי גומלין בין הכול להכול, בין שאתם רואים אותם ובין שלאו, זה אומר שאתם מכירים את כל הנשמות ונמצאים בקשר עם כל הנשמות, וכשנשמה מסוימת מופיעה בשמי המרחב בצורת "שחקן" או "שחקנית" שאתם מתאהבים בהם, זה לא משהו באמת וירטואלי. זה וירטואלי מבחינת התפיסה האנושית, זה אינו נורמטיבי מבחינת התפיסה האנושית, אך בעצם יש לכם קשר עם אותה נשמה, ואותה אהבה שאתם מזרימים אליה, מגיעה אליה, גם אם לא פגשתם אותה בעודכם בחיים הנוכחיים. אך כאמור, נניח לזה, זה נושא אחר או פאן אחר".
שאלה: האם גם שנאה יכולה להגיע באותה המידה?
מדריכים: "בוודאי. יש רגשות אישיים, יש רגשות קולקטיביים. הרגשות האישיים קשורים לרגשות הקולקטיביים. זו מורכבות מאוד, מאוד גדולה. אך מבקשים אנו להביא את הדברים כך שיהיו מובנים".