לחלק מאתנו מספר דברים המונעים מאתנו להיות מאושרים על כל ארבעת הרבדים (פיזי, רגשי, מנטלי ורוחני), בצורה מלאה, שאינם בדרך כלל במודע ולעיתים אנו מגלים זאת בגיל מבוגר יותר.
כל עוד מצטברות ופעילות שכבות של אמונות מגבילות, לא ניתן להגיע לשורש הדברים בבת אחת, יש צורך בתהליך. לשורש ניתן להגיע רק כשהדרך פנויה. יש לנקות את השכבות עד שניתן להגיע לתחתית, לשורש, דבר שיחולל את השינוי ויחזיר את תחושת האושר.
קיימת באנושות תודעת חוסר גדולה המושכת אותנו למצבים של חוסר = כחוסר חוסר ביטחון, חוסר תחושת אושר, חוסר סיפוק, חוסר הנאה והרשימה ארוכה, מה שמונע מאתנו את תחושת האושר.
עד שלא מגיעים ל"אדמה הרכה" מתחת לכל השכבות, לא יחול שינוי. גם כשאנו מבינים את התהליך ועדיין יש רובד שפוחד ימשיך השיחזור והאמונות הקביעות שיושבות על מסקנות עבר, ימגנטו אליהן אירועים ונסיבות על פי מסקנות העבר.
כבני אנוש אנו חווים עדיין תפישת חסר, אך מתקיימת כבר הבנה, שאפשר אחרת, שדברים יכולים להיות אחרת, שהעולם יכול להיות אחרת. התחושה היא הרבה פעמים של פער וחוסר אונים.
חשוב לי לציין שני דברים: האחד, קיימת נטייה באנוש ליצור ולשמור על אזור נוחות למען ביטחוננו והישרדותנו. מכאן שיש לנו הרבה פעמים קושי ביצירת שינוי. תחושות מתסכלות אלה ואחרות מהוות על כן ככלים המיועדים להניע אותנו לחיפוש תשובות מספקות יותר, לאפשר לנו לגשר על פני הפערים, לפתח מודעות למה באמת חשוב ונחוץ וכדומה.
דבר שני, הזיכרון שאפשר אחרת בא על מנת להזכיר לנו את עובדת בחירתנו בגוף פיזי, בכדור הארץ, ב"מיפתח זיכרון" קטן כדר הגשמה של הנשמה את עצמה ומכאן שהכמיהה לחוש ולהרגיש אחרת ממה שאנו מרגישים מייצגת זיכרון לא מודע של "גן העדן האבוד" אליו אנו מתגעגעים (בדרך כלל בלא מודע), ומשווים לכך את חווית החיים הנוכחית. הזיכרון הזה בא בעצם על מנת להזכיר לנו ליצור את "גן העדן" עלי אדמות.
דבר זה מאפשר לנו לחוות נוכחות מלאה בכאן ועכשיו מתוך יצירתיות, חדוות גילוי = חווית היש = הנאה מצמיחה, מריחות הפרחים, מליטוף, מהמגע וממה שקורה, במקום מתוך השוואתיות ותסכול.
כאשר מפנימים את הרעיון שכל מה שקורה לנו הוא לטובתנו ומשרת אותנו יהיה לנו יותר קל הלכה למעשה.