המדריכים מדברים על התקופה של מאת השנים האחרונות כעל איזשהו תהליך שבו באופן מאד, מאד, מואץ, משתנה הגוף הפיזי, המוח, ה – D.N.A וה – R.N.A ונוצר תהליך שמאפשר את "ההפרדה שנפרדת מעצמה" = חיבור לזיכרון הפרטי והקולקטיבי; לצורך הגשמה דרך חוויה הייתה נחוצה הפרדה של ההשתקפות מהקוד הנשמתי וכל גלגול כאילו עמד בפני עצמו ולא היה קשר מודע בין הגלגולים, בין החלקים האחרים שלנו.
אם נסתכל על כך מבחינה יקומית, הרי שחווינו את עצמנו דרך כל מיני תוכנות חשיבה, כמו למשל, תוכנת החשיבה של כדור הארץ ולא היה קשר בין תוכנת החשיבה הזו לתוכנות חשיבה אחרות ביקום. במילים אחרות ההפרדה מתמוססת וכתוצאה מכך נוצר חיבור בין תוכנות חשיבה, בין עולמות, בין רוח לחומר. זו המגמה. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה אם כי זה נראה כך. פריצת תוכנות היא התקדמות של היקום.
בתחילת דרכנו אנו קודם כל נפרדים מ"אנרגית האם", מהזיכרון של מי אנחנו, ומשתקפים להמון עולמות. כאשר השלמנו חוויה בעולם מסוים מתחיל כינוס וזו "ההפרדה שנפרדת מעצמה" האינדיבידואל עדיין קיים, אך אין צורך במלחמות, יש למידה, התפתחות, שיתוף פעולה, לכל נשמה בצורה שונה. כפי שכל האיברים משתפים פעולה בגוף הפיזי.
בינתיים, כל עוד אנו חיים בהפרדה, קרי בחוסר חיבור לזיכרון הקולקטיבי, אנו מתקשים להיפרד מהרגלים בכל תחום; מאחיזות בדעות, אמונות וקביעות ולהיות נוכחים במאה אחוז ברגע נתון של זמן מבלי להיות מופעלים על ידי פירושים, לרוץ למה היה, מה יהיה ומה עלי לעשות.
להיות נוכח במאה אחוז זו משימה שיש צורך להתאמן עליה.
מדובר על קבוצות מכל רחבי היקום, שנקראות גם "קבוצות התפקיד" שנפרדו מ"אנרגית האם", (כינוי לבורא בפי המדריכים) שהם חלקים אחרים שלנו, שהתקבצו יחד למה שהמדריכים מכנים "הכוח המאוחד" והעומדים בראשם הם אנשי סיריוס. הקבוצות נפגשות אחת לכמה זמן במה שהמדריכים כינו "הועידה הבין גלקטית".
חלק מהתרגולים שמעבירים המדריכים, מטרתם פתיחת הערוצים לזיכרון הפנימי, על מנת יגיע המידע מתת ועל המודע, למודע ההכרתי.
כל ההבדל בין נשמה שמחוברת למהותה, לבין נשמה שנמצאת בגוף פיזי ואין לה מושג מודע על כך, הוא ברמת הזיכרון שניפתח. כשזיכרון סגור אנו נוהגים בצורה מסוימת ושונה מזו כאשר הזיכרון פתוח – כאשר אנו יודעים שכולנו אחים ואחיות מטבע היותנו, ההתייחסות משתנה מתקיימת הפרדה בין המעשה לעושה. המעשה אינו בסדר אך הנשמה תמיד בסדר, תמיד טהורה הלובשת "תלבושת".
לכל "קבוצת תפקיד" יש מטרה אחרת בכדור הארץ וביקום, בהתאם לעולם ששם היא פועלת. המשותף לכל המקומות הוא שנוצרת כמו פריצה של התוכנה אל נתונים חדשים, הגורם לה להשתנות. במילים אחרות היא נפתחת לתוכנות אחרות, גם אפ היא תוכנה מאד מפותחת.
נוצר מיזוג של תוכנות מתוכן נוצר משהו חדש. עולמות מאד מפותחים שתפישת העולם שלהם שונה, פותחים את שעריהם לעולמות פחות מפותחים ועם תפישת עולם אחרת משלהם. שהרי הבסיס המשותף לכולם הוא הבורא או בלשון המדריכים "אנרגית האם" קרי, כולנו שווים, כולנו טהורים, לכולנו מטרה זה של הגשמת הבורא בנברא.
כאשר מדברים על הגשמה דרך חוויה של הפוטנציאל הרי שההיגיון אומר שמכיוון שבכל עולם קיימת תשתית שונה, החוויות יתרחשו על הרקע שבנוי על אותה תשתית שונה. קרי, האישיות תתבטא בהתאם לרקע עליו היא חווה את עצמה. נשמה שבחרה לחיות בשבט נידח באפריקה, או התפצלות של אותה נשמה, שבחרה לחיות בעולם שבו קיימת טכנולוגיה מפותחת, לשניהם ערוצי חוויה שונים שיוציאו ממנה ביטויים שונים.
לקחנו על עצמנו משימה של "אנשי המסה הקריטית" שבאנו לעשות את השינוי ולהעביר זאת הלאה, והשינוי הוא קודם כל בכך שאנו יכולים להכיל זאת, לחבר הבנות מסוג לגמרי אחר, להיזכר שאנו לא לבד, שיש לנו תפקיד והתפקיד המרכזי האו להתחבר לעצמנו לנשמה שלנו. ברגע שאנו מתחברים לנשמה, מתחברים להכל. המרחק הגדול ביותר הוא מאתנו לנשמה שלנו, למי אני באמת, כי מה שמנהל אותנו בחיים אלו האמונות, הדעות והקביעות. המרחק הגדול ביותר כאמור, הוא מההרגשה, מהחוויה שאנו נשמה טהורה, אהובה, שייכת מעצם ההיות, מוגנת תמיד והכל תמיד בשבילנו, מיועד כדי שנגשים עצמינו דרך חוויה ולעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר.
החיבור לנשמה הוא חיבור לאחדות. כשמחוברים לנשמה מחוברים ל"אנחנו" ומכאן שאיננו פוגעים באחר. יחסי הגומלין הם אינטימיות וזרימה. במהות הבסיסית היא של סדר אקראי מופתי, היענות אינסטינקטיבית החיבור למקום של אמון מלא. החיבור ל"מהות האור", לנשמה, לקרן הבורא כך שכל אמות המידה של כדור הארץ מתפרקות. אין את היכולת להתנהל כפי שמתנהלים במיפתח זיכרון קטן, זה לא רלוונטי.
לאט, לאט, אנחנו מתקדמים ומתפתחים לכוון הזה ורואים את התוצאות וההשלכות של מה אנו עושים והחיבור לחוויית ההדהוד של מעשינו והם הופכים לחלק מהחיים.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקבי