"אהיה אשר אהיה" מבחינתי מחבר למקור ומאפשר לי לגלות את מקור הנביעה הפנימי (לא משנה באיזה תחום), על מנת לחוות עצמי במלואי, בהזנה מלאה.
כל הטכניקות מהווים כלי עזר ומסייעים לנו לגלות ולמצות; צבעים, חומר, תקשור, קלפי טארות, קלפים בכלל וכדומה, כולם כלים ולא העניין עצמו. העניין עצמו הוא הביטוי הייחודי, ללא השוואתיות, תוך יכולת להתפעל ולהתפעם מהביטויים הייחודיים של כל מה שסובב אותנו שמשפיע עלינו ואנחנו עליהם.
קיים בי חיבור מאד חזק וקרוב לאמנות, יופי ואסתטיקה, אחד הדברים שממלאים לי את הנשמה הוא התפעלות. אנשים שמציירים, מנגנים, מפסלים, רוקמים, תופרים וכדומה, יוצרים למיניהם בהמון תחומים, מעוררים בי תמיד התפעלות מאד גדולה והתרוממות רוח והודיה. התחושה היא של שמחה והתרחבות הלב ממש חיבור לאלוהים, משום שיפי הבריאה בא לידי ממש דרך יצירתיות למשל.
כך מתקיים פרגון מלא, מכל הלב והנשמה, קיימת יכולת להתחבר להתפעמות, מבלי לעשות חשבון לאף אחד… ואני רואה בכך הזנה גדולה.
כל משפטי הקנאה לסוגיהם אינם מזינים, דוחפים אותנו ל'מקצה שיפורים'. מדובר בשינוי שפה המסייע לנו להתחבר ולחווט חלקים חדשים במוח ולגלות בתוכנו יכולות רדומות, להתפעם יכולות של מישהו שעוסק במה שאנו עוסקים ובדברים אחרים ולחוש "איזה יופי" מבחינת הלמידה וההשראה.
השראה בשבילי היא הזנה. כאשר אנו מוזנים אנו גם מזינים – "נתינה וקבלה חד המה" כדברי המדריכים = שוויון ערך מלא מעצם ההיות. התפעלות ובהתפעמות מעצמנו ומהאחר = הזנה. כך מתקיימת הדדיות בזרימה בינינו ובין האחר וכל אחד מעורר את השני.
כשאני רוצה להיות "חכמה" כמו מישהו אחר, או לתקשר כמו האחר, איני נוכחת במה שיש לי, בעכשיו וגם לא נוכחת עם האחר, אלא יוצרת מרחק, מבודדת את האחר.
רובנו מכרים את החוויה של היותנו מבודדים ומורמים מעם, מעצם ה"תלבושת" שלבשנו במעברי חיים מסוימים, זה חלק מהחוויה האנושית וכאשר מדובר בשוויון ערך, כבר אין צורך להיות מורמים מעם, אין לצורך להיפרד, להוכיח, מתקיימת בנו היכולת להיות באינטימיות, ביחסי גומלין עם עצמנו ועם כל מה ומי שנמצא סביבנו ברגע נתון של זמן. "אהבה יקומית פירושה יחסי גומלין בין הכול להכול" כדברי המדריכים.
כאשר אני רוצה להיות כמו מישהו אחר, אני קודם כל שמה אותו ואותי במקום שאינו שוויוני, אני יוצרת הפרדה, מצמצמת את הזרימה הספונטנית שלי, את האהבה והקבלה לעצמי = זליגת אנרגיה 'חור בדלי'. כאשר אני מתפעלת ומתפעמת, מתרשמת ומפרגנת, אני מתמלאת אנרגיה = הזנה.
יש מילים שתעלמנה לאט, לאט, מהשפה מפאת אי רלוונטיות לשוויון ערך. לדוגמה, המשפט"קנאת סופרים תרבה חוכמה", שהרי קנאה מעוררת השוואתיות שאינה מאפשרת שוויון ערך והכרה בייחוד של כל אחד מאתנו, מתוך אהבה והוקרה. קנאה יכולה להעיד על כך (למרות כל הפירושים המיטיבים), שהשני טוב ממני ולכן אני מקנא בו, מנסה לחקות אותו, להשתפר, להרגיש נחות אל מולו וכדומה = התרוקנות מאנרגיה, במקום להתפעל מכישרונו ולפרגן מכל הלב ולראות בו מקור להשראה ומכאן לקבל את הדחף ליצור.
החלפת המילה קנאה בהשראה מהווה/יוצרת, הבדל של שמים וארץ, עולם אחר!!!
שינוי שפה מהווה גם כלי ולכן אני מדברת על מקור נביעה ושוויון ערך, הוקרה והכרה לייחוד שלנו.
אין עוד אחד כמונו, לא ממקום של אגו, ממקום של "איזה כיף לי להיות אני ואיזה כיף לי שאתם, אתם" כך אנו ניזונים ומזינים זה את זה.
כאשר 'אני שמחה להיות אני' זה לא עושה אותי טובה יותר מהאחר ואני מאושרת שכל אחד שמח להיות הוא, כי זה מה שמשנה את העולם, כשכל אחד מאתנו באמת יחווה את ההרגשה הזו, בתום ובענווה, זו הכרה במי שאנחנו, מה שיאפשר שינוי גורף.
אחד הדברים המהווים קושי להרבה אנשים הוא לומר ולהתכוון "אני אוהב אותי" ניתן להתאמן על ידי הסתכלות במראה ולומר לעצמנו כל יום כמה משפטים, היוצאים מהלב ומחברים אותנו לאמת שלנו, עד שאנו מגיעים לתחושה ש"ככה זה וזהו זה" = חיבור למקור הכוח האמיתי שלנו, לשפע, ליכולת להתפעל ולהתפעם, ליכולת להרגיש "אני אוהבת אותי" ולהתכוון לזה במאה אחוז, חיבור למקור השלווה הרוחשת, הביטחון והכוח הכי גדולים.
וכל האמור לעיל, נגזר מבחינתי מהמשפטים; "אהיה אשר אהיה" ו"יהיה אשר שיהיה". להלן חוויה מעצימה שהביאה אותי להבנות אלה שבחרתי לפני כניסתי לחיים האלה על מנת למוסס את ההפרדה:
בצעירותי למדתי בתיכון במגמת ציור ופיסול בהנאה רבה, אך בתום הלימודים, החלטתי שלא אגע יותר בציור ובפיסול מפני ש"אני לא מספיק טובה בזה", (דפוס שאני סוחבת ובאתי להתיר), משום שבשום אופן לא הצלחתי להעתיק, או להוציא את מה שתכננתי שיראה, מן הדמיון אל הבד, או החומר ומכיוון שכך, גם לא הייתה בי ובסובב הערכה ליכולתי.
הלמידה המקובלת הייתה למידה דרך חיקוי והעתקה על מנת ללמוד ולרכוש טכניקות. למשל, להתבונן בתמונה, בטבע, במודל ולהעתיק. זה היה אחד הדברים שמאד, מאד, תסכלו אותי והזינו את חוסר הביטחון הבסיסי שלי ביכולתי, למשך הרבה מאד שנים. לא יכולתי להעתיק, לא יכולתי להיות "כמו כולם", הרגשתי תחושת נכות מאד עמוקה, משום שנתבקשתי לעמוד בקריטריונים של אחרים על מנת לבטא את היצירתיות שבי ולא יכולתי.
אז, לא ידעתי את מה שאני יודעת היום, שבזכות חוויה זו נרפאתי! אחרי הרבה מאד שנים, בזכות ענת, מי שהייתה פעם תלמידתי, מטפלת בדרמה תרפיה וקרמיקאית, שהפכה למורתי המדהימה והאהובה, חזרתי לפסל מתוך אמון בה ותחושה שאצלה זה יהיה אחרת.
ואכן, בכל פעם שהיא הסתכלה עלי במבט האומר "היא בטח יודעת מה היא עושה", היא אפשרה לי להתחבר למקור הפנימי שבי בזכות אי התעסקות בתוצאה, שאפשרה לי להוציא מתוכי ולגלות את היצירתיות שבי, לגלות שהיא קיימת ובועטת וכך שבתי לחדוות היצירה בפעם הראשונה .
מרגע שהחלטתי שאין בכוונתי לעמוד באיזה שהם קריטריונים לא פנימיים (ציפיות לכריות…) ולא חיצוניים, אני יוצרת כי נעים לי וטוב לי מבלי להתרכז בתוצאה והתוצאה: הנאה צרופה מעצם העיסוק בחומר = מילוי מופלא של מצברים. "אהיה אשר אהיה ויהא אשר יהא.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי.