המדריכים מדברים כבר הרבה שנים על כך שעלינו להתנהל מתוך תחושה שאנו הולכים, פועלים ומתנהלים, הלכה למעשה, ב"מלוא גובה קומתנו הרוחנית". קרי, מתוך מודעות לישותנו הרוחנית בגוף הפיזי, על כל ארבעת הרבדים: הפיזי הרגשי המנטאלי והרוחני.
להיות ב"מלוא גובה קומתנו הרוחנית" הוא מושג סובייקטיבי כך שעבור כל אחד זה יכול לקבל פירוש ייחודי. בכל פעם אני מבינה זאת מכיוון אחר. בהתחלה חשתי רק את האנרגיה הסובבת אותי מה שמכונה אאורה או הילה, השדה האנרגטי שמקיף וסובב כל יצור נברא. זוהי תחושה מופלאה לכשעצמה לנוע בחיי היומיום מתוך התרחבות פיסית, רגשית, מנטאלית ורוחנית.
עבורי היום, אחרי שנים רבות וארוכות במסע החיבור שבין רוח לחומר, זו חוויה של ביטחון במי שאני, חוויה של לסמוך להאמין, להרשות, להרגיש, להתחבר במלואי, לחוות את הידיעה וההרגשה שאני יוצרת המציאות שלי, מודעת לכך שהכול לטובתי העליונה והמידית בכול רגע נתון של זמן.
עבורי זה לחיות בגוף ובמרחב ההילה, האאורה, בו זמנית כשכל 12 השאקרות פעילות באותה המידה. כלומר, יש לי קשר למקור, לנשמת האם, לספרייה הפרטית, לאותו החלק בספרייה שיודע, (גם אם ההכרה המודעת אינה יודעת) את הבחירה לחיים הנוכחיים, חיבור לעין השלישית, לביטוי שלי. לקליטה, ליכולת לתרגם, לקולות הפנימיים. בידיעה ותחושה של הכלה: אני מכילה את זה, מחבקת, כשקיים סנכרון תמידי בין פסגת ההר הגבוה והמדרגה עליה אני עומדת באותו הרגע = בין הראיה שמעבר לזמן ומקום, בזמן ומקום, אין יותר הפרדה בין שמים לארץ. אלוהים נמצא בפנים, לא בחוץ.
הבורא שבפנים שמתחבר לבורא שבחוץ באינטראקציה מתמדת.
עד שלא נעשה הסנכרון בין מודעות הרבה יותר רחבה, המחוברת לתמונה רחבה יותר, (מה שממוסס את הפחד מאבדן שליטה שמנהל אותנו), לא נוכל לחיות הלכה למעשה ביומיום, ב"מלוא גובה קומתנו הרוחנית".
פירוש דבר שמתקיימת בפועל רגישות, קליטה של החוש השישי ותרגום מודע רחב, חיבור לנשמה/רוח, הנותנת חיים לגוף, חיבור לביטחון מעצם ההיות, לתחושת ערך ושייכות כעובדה.
הראייה נפתחת על כל הרבדים, החושים הופכים להיות מחודדים מאד, מה שמאפשר לנו לקחת יותר דברים בחשבון.
על מנת לחבר בין שמים וארץ, לסייע לעצמנו לחוות את "מלוא גובה קומתנו הרוחנית" ביומיום עלינו לגלות ולהתחבר לצופה שבנו, החלק הרוחני, המאפשר לראות, להבין ולקשר בין חלקי מידע, ליצירת תמונה גדולה ורחבה מזו הנתפסת רק בחמשת חושינו.
הכוונה להיות בו זמנית בחוויה שאני מכנה "חוויית הראוה והקליטה מקצה ההר", בפרופורציות רחבות, ביחד עם החוויה היומיומית. ככל שאני משתמשת יותר בצופה כך אני יותר ויותר מתחברת לנשמה, למה שהמדריכים מכנים "מהות האור", שיצרה אותי מלכתחילה.
אנו נמצאים במקום שבו קיימת ניעה מתמדת בין הדעות, הקביעות והאמונות לבין משהו שאנו כבר יודעים שהוא מעבר לו. הניעה בין הביצה לבין הריחוף מעליה. חשוב שהמודעות ההכרתית תבין שיש נשמה בגוף, מודעות רגישה ורחבה, הרבה מההכרה המודעת ולאפשר להכרה המודעת להתרחב ולהתחבר ולחבר בין הראש לרגש, בין השכל לאינטואיציה ולהשיב לעצמנו הנהגה ומרחבים של אהבה, שמחה ושייכות.