אנואר סאדאת מתאר בקטע המקסים הבא התנסות טרנסנדנטלית עמוקה שהוא חווה בבית סוהר בריטי. כשקוראים זאת מבינים יותר מה הניע אותו להגיע לארץ ולהתחיל את תהליך השלום עם ישראל.
"בתא 54 יכולתי להיות ביום ובלילה רק בחברת עצמי וזה היה רק דבר טבעי שאוכל להכיר את "העצמי" שלי. לא הייתה לי מעולם הזדמנות כזאת מכיוון שהייתי עסוק מאד בעבודתי בצבא ובפוליטיקה והזרימה התמידית של החיים היום יומיים גרמה לי להיות תמיד טרוד.
כעת בבידוד המוחלט של תא 54, כשלא היה לי כלל חיבור לעולם החיצון- גם לא עיתון או רדיו- הדרך היחידה שבה יכולתי לשבור את בדידותי הייתה, באופן פרדוקסלי, לחפש להתחבר עם ישות פנימית שקראתי לה "העצמי".
דרך הרגשה זאת, שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מעצם הווייתי (ושהמשיכה איתי, למרות שבצורה לא מודעת, כל חיי), הייתי מסוגל לעבור מעבר למגבלות הזמן והמקום. באופן מרחבי לא חייתי בתא בעל ארבעת הקירות אלה בכל היקום. הזמן הפסיק להתקיים ברגע שאהבה לשליט הבריאה כבשה את לבי: הרגשתי קרוב אליו בכל מקום שבו הייתי.. כל דבר הפך למקור של שמחה ועונג. כל הברואים הפכו להיות חברי….כל דבר ביקום הפך להיות אובייקט לאהבה.
בתא 54 כשהצרכים החומריים שלי הופחתו יותר ויותר, הקשרים שכבלו אותי אתי לעולם החומרי התחילו להינתק אחד אחרי השני. נפשי זרקה את מטענה הארצי. היא הייתה חופשית לעוף כמו ציפור ולהמריא לחלל לאזורים רחוקים ביותר של הקיום, לאין סוף…
ברגע שאדם משתחרר ממגבלות צרות של "העצמי", עם הסבל הארצי והרגשות הקטנוניים, הוא יוכל לפסוע לתוך עולם חדש, בלתי נגלה, רחב יותר ועשיר. נפשו תעבור מעבר לזמן וחלל, תתאחד לגמרי עם הקיום ותהנה כך מחופש מוחלט. דרך תהליך זה של שחרור האדם יפתח את כוח אהבה וכל הכוחות הארציים (גם אלו שמבלבלים את התודעה האנושית) יאפשרו לו להשיג שלווה פנימית מושלמת ויספקו כך לאדם אושר מוחלט.
מסיבה זאת אני מתייחס לשמונת החודשים האחרונים בבית הסוהר כתקופה השמחה ביותר בחיי…זה לא היה יכול לקראת אם לא הייתי בבידוד כזה שאפשר לי להכיר את העצמי האמתי שלי…
כעת כשגיליתי את "העולם החדש" והתחלתי למעשה לחיות בו, דברים התחילו להשתנות. העצמי הצר שלי הפסיק להתקיים והישות היחידה שיכולתי להכיר הייתה טוטליות של קיום ששאפה למציאות טרנסנדנטלית גבוהה יותר…
הרגשתי כעת שפסעתי לעולם יותר רחב ויפה וכושר הסיבולת שלי הכפיל את עצמו.
הרגשתי שאני יכול לעמוד בלחץ בלי קשר לגודל הבעיה הנתונה. המטרה החשובה ביותר שהייתה לי הייתה לגרום לאנשים להיות שמחים. לראות מישהו מחייך, להרגיש שליבו של אדם אחר פועם באושר היו עבורי מקור לשמחה בלתי מוגבלת. הזדהיתי עם אושרם של אנשים אחרים. רגשות נבזיים כמו שנאה ונקמה גורשו כשאמונה שהצדק מנצח בסופו של דבר הושתלו והושרשו בתודעתי…. הרגשתי בצורה יותר עמוקה מאי פעם את עצם היופי של האהבה
כדי לשמור על זהותו כבן אנוש האדם חייב לשמור על חיבור מודע לכל הקיום. בלי אחווה כזאת הוא לא יישאר עם דבר מעבר להצלחה (או כישלון) זמניים. הוא יהפוך לעבד של הזמן והמקום והווייתו פשוט לא תהייה אמתית. אני מאמין שרק דרך אחווה כזאת אדם יכולה באמת להתקיים. התודעה שלו תוכל אז להתרחב ולהקיף את כל היקום."