כשקיבלתי את הסיפור הזה במייל מבן דודי גדיאל שיחיה, התרגשתי. גדלתי במדינתנו הקטנה, בתנאים דומים ובאווירה דומה ועל אף שלתקופה זו שלנו יש המון יתרונות, גדלנו והתפתחנו מאז. בכל זאת, אני מתגעגעת לרוח התקופה, לפשטות, לצניעות, להתייחסות בכבוד מבלי לבייש את האחר.
ייסלח לי המחבר שהורדתי מתחילת וסוף הדברים את דברי הביקורת וההשוואתיות, מפני שאני מאמינה שהסיפור מדבר בעד עצמו.
סיפור שלא פורסם מעולם על בן גוריון מאת עמיקם אסם – איש קיבוץ ופעיל חברתי
הכתוב להלן עוד לא פורסם מעולם. אני מצהיר חד משמעית שכל הכתוב כאן הוא אמת לאמיתה, אמת צרופה מראשיתה ועד סופה.
באמצע שנות החמישים שימשתי בתפקיד מפקד מחלקת הנח"ל בקיבוץ שדה-בוקר. באותם ימים חיו פולה ודוד בן-גוריון בשדה-בוקר כחברים. את בן-גוריון הכרתי בשדה-בוקר כבר בהיותי בכתה י"א. במחנה עבודה של תנועת הצופים עבדתי אתו בדיר.
לו הייתה לי אז תודעה היסטורית, יכולתי לבקש צילום של שנינו חולבים משני עברי אותה כבשה… אבל כשהייתי מפקד מחלקה במקום, סוג הקשרים ביני לבין בן-גוריון כבר היו שונים, כי כלובש מדים בדרגת סמל ראשון הוטלה עלי האחריות לשלומו ולביטחונו של ה"זקן"… לא פחות מכך, הוטל עלי לתת סיוע לרעייתו פולה, שמדי פעם נזקקה למשהו כזה או אחר… כולנו השתדלנו להקל עליה.
יום אחד פנתה אלי פולה וביקשה "חדר לישון בו הלילה". "מה קרה, פולה?", שאלתי בתמיהה. תשובתה הייתה קצרה ופשוטה: "מזכיר האו"ם דאג האמרשלד בא לבקר את בן-גוריון" (פולה מעולם לא קראה לבעלה "דוד", כשדברה עליו עם אחרים…), "והאמרשלד הזה יישאר בשדה-בוקר בלילה, ילון בצריף של בן-גוריון, ולכן יש צורך למצוא לי מקום לישון בו…".
לא היססתי לשאול את פולה – "מה? אין עוד מקום בצריף שלכם?". ופולה ענתה: "לא, ולכן אני מפנה את מיטתי, והאמרשלד יישן בה. ואז איפה אני אשן? הרי לבן-גוריון יש מיטה צרה, המספיקה רק לו…". "פולה, הבנתי, יהיה בסדר", אמרתי לרעיית בן-גוריון. ניגשתי מיד לאחת מבנות מחלקת הנח"ל, ואמרתי לה שצריך להכין חדר לפולה, ללילה… החיילת לא ביקשה הסבר – כולנו היינו קרובים לפולה ולבן-גוריון – והיא אמרה לי מיד: "אני לא שואלת למה… החדר יהיה מוכן, גם נחמד וגם מכובד". ואכן, אחד מחדרי מחנה הנח"ל הוקצה לפולה לאותו הלילה: המיטה הייתה מוצעת יפה, על השולחן הוצב אגרטל עם פרחים, ומנורת לילה חוברה ליד המיטה והושמה על שרפרף גבוה.
מזכיר האו"ם דאג האמרשלד הגיע. הייתה התכנסות בצריף של בן-גוריון, ובה נטלו חלק גם נכבדים אחרים. בערב כולם יצאו לדרכם, ורק האמרשלד נשאר. פולה יצאה כמעט "באין רואה" (כדי שדאג האמרשלד לא ירגיש), ואני ליוויתי אותה לחדר היפה שהכינונו לה. פולה נכנסה, אמרה "איזה יופי", ולפני שסיכמה באמירת תודה היא לחשה לי: "אבל אל תשכח להעיר אותי ברבע לשש בבוקר". אינסטינקטיבית שאלתי "פולה, למה כל כך מוקדם?". פולה ענתה לי בלי חיוך, בכל הרצינות: "האמרשלד לא יודע שיצאתי מהבית, כי הוא לא ראה אותי יוצאת. מחר בשש בבוקר, כמו בכל בוקר, בן-גוריון ואני נעמוד על הדרגש לפני הכיור במטבח, כי שם אנחנו מצחצחים יחד שינים ואומרים בוקר טוב… אז אני רוצה שהאמרשלד, שיקום בערך באותה שעה, יראה את שנינו שם יחד, וכך לא ידע שישנתי בלילה מחוץ לצריף….".
הכל קרה כמתוכנן. כשליוויתי בבוקר את האמרשלד לכיוון המכונית (שהנהג שלה ישן בתוכה!), שאל אותי האמרשלד באנגלית אם אני דובר אנגלית. כשעניתי לו "YES", הוא אמר לי כך: הצטרפותו של בן-גוריון לקומונה במדבר היא מעשה מפליא! וזה שכדי לקבל אותי בביתו, אשתו הייתה צריכה לצאת באין רואה מן הבית כדי שיהיה לי מקום לישון – זה ממש לא יאומן! אל תגיד לה שהרגשתי, אבל אני לא רק מודה לה מכל הלב, אלא מעריך אותה מאד-מאד-מאד, וחבל שאני לא יכול להגיד לה את זה".