סיפור מייטריאה – אל החמלה, הקבלה והאהבה במיתולוגיה ההודית

מייטריאה נחשב לאל החמלה, הקבלה והאהבה במיתולוגיה ההודית. החלטתי לשתף אתכם בסיפור שאמנם זר לחברה המערבית אך מביא מסר מאד משמעותי המתאפשר כתוצאה מהשתחררות מהאחיזה של דעות, אמונות וקביעות משכבר הימים וחיבור למקום תמים של חמלה טהורה. 

נזיר זן אחד רצה בכל לבבו ובכל מאודו לפגוש את מייטריאה אל החמלה, החסד והרחמים.  על מנת כך הוא פרש מהכפר שלו למערה רחוקה בהרים, שם ישב במדיטציה מחכה לרגע בו יראה את מייטריאה .
הוא ישב במערה חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש ולא פגש את מייטריאה. אחרי חמש שנים הוא התייאש יצא מהמערה והלך לעבר הכפר שלו. בדרך הוא פגש אדם שחתך גזע עץ ענק עם פצירה… הוא עמד והתבונן באיש כיצד הוא פוצר את העץ לאט, לאט ואמר לעצמו שזה כנראה סימן. אם לאיש הזה יש את הסבלנות לפצור את הגזע הענק בפצירה, עלי לגייס סבלנות להמשיך במדיטציה ובתפילות עד שמייטריאה  יגיע.

הוא שב למערה והמשיך למדוט עוד חמש שנים ללא תוצאה, עד ששוב אמר לעצמו שכנראה הוא עשה את כל מה שהוא יכול ויתכן שהוא לא ראוי להתחבר למייטריאה  = לחמלה והוא יחזור לכפר ואולי יביא תועלת במשהו אחר.

 בדרכו הוא ראה אדם הבונה משהו מחתיכות קטנטנות והוא שוב ראה זאת כסימן לחוסר סבלנותו וחזר למערה לעוד חמש שנים. 

אחרי עשרים שנה הוא החליט שמספיק את מייטריאה הוא כנראה לא יפגוש. הוא חזר לכפר ובפאתי הכפר הוא ראה כלב פצוע, גוסס, עם פצע פתוח בירך, תולעים נוברות בפצעו. הדבר הראשון שעלה במחשבתו איך הוא יכול לעזור לכלב. הוא חשב שאם יוציא את התולעים משם, זה יכאב לו עוד יותר ואז על מנת לא להכאיב, הוא התכופף ובעדינות ליקק את התולעים החוצה בלשונו, ואז לפתע פתאום התגלה בפניו מייטריאה מתוך הכלב!!!

הנזיר שאל אותו "איפה אתה??? עשרים שנה אני מחכה לך!!!"

השיב לו מייטריאה: "אני פה כל הזמן, פשוט לא ראית אותי".

הנזיר היה כל כך נרגש לקח את הכלב על כתפיו על מנת שכל הכפר יראה אותו. ענה לו מייטריאה שזה לא יעזור כי אנשי הכפר לא יראו אותו, בדיוק כפי שהוא לא ראה אותו עשרים שנה.

בכל זאת הוא לקח את הכלב המת על כתפיו, את מייטריאה , והלך בכפר ואמר: הנה מייטריאה .
אנשי הכפר אמרו שהוא השתגע אחרי שישב עשרים שנה במערה. רק אישה זקנה אחת אמרה שיש לו כלב מת על הכתפיים. האנשים אפילו לא ראו את הכלב… 

הנזיר יכול היה להגיע לרמה כזאת של חמלה ורגישות רק כשתודעתו השתנתה ורגישותו עלתה בעקבות כך עד שהוא יכול היה ללקק את הפצע של הכלב ולהוציא את התולעים בלי להיגעל, דרך אימון, אימון, אימון שאיפשר לו להגיע לרמת סובלנות, רגישות ויכולת לקבל הכול, כמו שהוא ולפעול בהתאם.  בעולמנו שינוי של תפישות מתבקש, אך איננו עניין של מה בכך כרוך בהחלטה לוותר על האחיזה "בצריך ומוכרח" הנובעת מדפוסים ישנים ולהיפתח לאפשרויות נוספות.

 כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי

סגור לתגובות.