אנחנו חיים בעולם של קיטוב, לינארי; גן עדן וגיהינום, עליונות ונחיתות, עולם שמתקיים בו מנעד עצום ורב של רגשות, דעות וקביעות, מגוון עצום שאנו מתנהלים וחווים על פיו. יתכן ובהתנהלות היומיומית שלנו לא נתנהג בצורה אגרסיבית אך, האגרסיה קימת בכל אדם כפי שקיימת היכולת לכעוס, להרוג, מה שלא אומר שנעשה זאת אך את ההרגשה אנו מכירים. כשניתן להכיל את כל הרגשות האלה, הם מפסיקים לנהל אותנו. כבני אדם יש לנו רפרטואר ענק של רגשות ואם לא נשים עליהן תוויות של "טוב ורע" נוכל להכיל אותם, לקבל את העובדה שאנו מסוגלים לצרוח ולצעוק, ובאותה מידה ואולי אף יותר לאהב, לחבק, לנשק ולהתפעל והכל בסדר שלו.
כל כאב, סבל, כעס, הוא כמו אבן בשק על הגב. כל כאב, סבל, חרדה, פחד וכיוצ"ב שאנו משחררים משתחררת אבן מהשק על הגב והוא הופך להיות קל יותר. כך עד שאין בו צורך יותר ואנחנו יכולים לוותר עליו. קרי, איננו סוחבים יותר פגיעות לא מהחיים האלה ולא מחיים אחרים.
התהליך קשור ברשות, במוכנות בבשלות, לקבל את עצמנו כמו שאנחנו על כל "הטוב והרע" המיוצג על ידי עולמנו והמהווה חלק מהחוויה בו.
כשאנו מכילים את ה"טוב והרע" אנו הופכים להיות אנשים מאד עמידים; בפני רגשות גואים, בפני הסביבה, קרי, איננו מושפעים באותה המידה, קולטים באם האדם נחמד/לא נחמד אך זה לא מפעיל אצלנו את המקומות שהמראה הזו הייתה יכולה להפעיל כל עוד לא הכלנו, קיבלנו את הרגשות, המחשבות, התפישה האנושית כדרך, ככלי שהנשמה משתמשת בו להגשים את עצמה דרך חוויה .
כל התכונות והרגשות שלנו יוצרים מארג מאד מורכב של יחסי גומלין. ניתן לתאר כל מערכת יחסים שיש לי עם עצמי למארג של חוטים, חוטי אור זורמים. במקומות שאני כועסת ולא סולחת, נוצר "פלונטר", המתנהג כמו מגנט; בכל פעם שמשהו דומה לו מזדמן לסביבה, בצורת ביקורת, שיפוט, וכדומה, הוא קופץ ומפעיל אותי וכך אני "עוברת לגור" בתוך ה"פלונטר" הזה ושוכחת את כל המארג האדיר של הכוחות, היכולות והתכונות, שמעבר ל"פלונטר".
במובן מסוים נפסקים מבחינתי יחסי הגומלין בין ה"פלונטר" לעצמי שמעבר לו. כלומר, נפסקת מבחינתי זרימה מלאה וחופשית בין מי שאני באמת לבין הקושי שאני נתונה בו באותו הרגע פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית. מצב זה מייצר עכבות, קשיים, מחלות, בהתאם לרמת הכעס, ההתנגדות, הקורבנות וכדומה, שאני נושאת בפנים.
כשקיים "פלונטר" אני פוגעת בעצמי וזה משפיע על הסביבה.
התרת ה"פלונטר" יוצרת זרימה בין כל המערכות. קרי, אני מפסיקה להיות מנוהלת על ידו, זה איננו ממגנט יותר. שהרי דומה מושך דומה ומשלים. ה"פלונטר" הופך להיות חלק מתוך מערך שלם של תחושות ורגשות הקיימים בעולמנו שאני מרגישה, אך הם אינם מנהלים אותי.
למעשה מדובר ביציאה מעבדות לחרות במובן שאני הופכת למנהלת ומנהיגה של רגשותיי ומחשבותיי, בזכות היכולת להרפות מאחיזתי בהם; הם קיימים אך אינם אוחזים.
הקבלה של כל הרגשות והתחושות, מאפשרת לשחרר אחיזה בהם, הם הופכים לחלק מהמציאות שלי. אני לא מסלקת את הרגשות האלה, הם פשוט אינם בווליום גבוה. גם אם אני מתעצבנת לרגע, אני לא נשארת לגור שם. אנחנו ממשיכים להרגיש, איננו הופכים לרובוטים וגם לא לכאלה שבהכרח אוהבים את כולם, כיוון שקודם כל עלי לאהב את עצמי בכדי שאוכל לאהב את כולם. לאהב את עצמי פירושו לקבל את עצמי כפי שאני עם כל מה שאני חושבת ש"טוב ורע".
בין אחד לשני יש מערכת חוטי תקשורת שבדרך כלל איננו רואים אותה, האנרגיה שלנו המשפיעה על כל אחד שאנו באים אתו בקשר ולהיפך. אנו כל הזמן משפיעים ומושפעים. כאשר אני כועסת על מישהו זרימת האנרגיה שלי אליו פורטת על מייתרים מאד מסוימים אצלו ואם הכעס הדדי, זה יוצר מערכת יחסים הנשלטת על ידי הכעסים.
כאשר אחד הצדדים מפתח מודעות ומבין שהמערכת הזו פוגעת בו, הוא עושה עם עצמו עבודה ובכך משחרר עצמו מהשני ברמה שזה אינו מפעיל אותו יותר, לא ברמה של נתק ממנו, אלא מבחינת הרשות לאפשר לשני להיות כפי שהוא מבלי שזה יפעיל כעס או כל רגש אחר.
ברגע שכך החוטים נותקו ואין הזנה של הכעס. מי שנשאר עם הכעס עליו לטפל בו והיכולת לעשות זאת היא מהסיבה שאין יותר הזנה הדדית.
כאשר תפישת העולם שלנו משתנה ואנו מבינים שכל העולם מראות ובודקים היכן זה נוגע בנו ואנו מטפלים במה שנוגע בנו, מערכת יחסי הגומלין שיצרנו קודם מתפוגגת מבחינתנו.
ביכולתנו לסלוח למישהו אחר בעזרת הדמיון, גם למישהו שכבר איננו נמצא בחיים הנוכחיים וכעסנו עליו, או שהיה ביננו דבר לא פתור. אחרי שסלחנו לעצמנו איננו לוקחים את מה שהיה כמשהו אישי, מתוך הבנה שכל אדם עושה מתוך עצמו כפי שהוא רואה לנכון ברגע נתון של זמן ולא נגד אף אחד אחר. תפישה זו מאפשרת לעשות סוויטש בתפישת העולם ובהתנהלות. סוויטש שבדרך כלל אינו מתרחש ברגע אלא תוך כדי תהליך.
כאשר חברה טובה משקרת לי אני שואלת את עצמי מי אני בסיטואציה הזאת שזה מה שקורה לי? אם היא צריכה לשקר לי יתכן והיא פוחדת ממני או שאינה בוטחת בי. אחד הדברים שאנו לומדים לעשות זה לשים את הסיפורים בצד ולומר; "היא שיקרה יש לה בוודאי סיבה לכך אני אשאל אותה למה?" מה אני עשיתי שהיה עליה לשקר לי, מה אני שידרתי לה שגרם לה לכך, האם גם אני משקרת והיא שימשה לי כמראה לתזכורת?
הסיבה לשקר יכולה לא להיות קשורה בהכרח אלינו אלא סיבה של המשקר. לקבל את עצמנו הוא גם לקבל את זה שאנשים משקרים, פוחדים להגיד את האמת, פוחדים שלא יאהבו אותם, מפחדים להודות בטעויות.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי