מריה גוודולופה גרה עם אמה בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו-יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, לא שמנה ולא רזה. לא יפה במיוחד אך גם לא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה. מריה גוודולופה הייתה בחורה ממוצעת.
היא עבדה כפקידה זוטרה בחברה גדולה וחייה היו אפורים, שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, אותם מעטים ששמו לב לקיומה, שאף אמרו שהיא אישה אפורה ומשעממת.
בוקר אחד בדרכה לעבודתה ראתה מריה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק של סקרנות ושובבות מאלה שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים, נאור בה פתאום והיא פסעה אל תוך החנות. באותה עת היו בחנות גם ילדה קטנה מלווה באמה שבאה לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת.
מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות מספר כובעים, עד שצדה עינה בקצה המדף העליון, כובע שמשך את תשומת לבה. מריה הניחה את הכובע על ראשה והכובע הלם אותה. ראשונה שמה לב לכך הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של אמה ואמרה: "אימא, אימא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה למריה ואמרה לה: "גבירתי, הכובע פשוט הולם אותך".
הקונה השנייה שמעה את הערת האם, הביטה גם היא ואמרה: "גבירתי, את נראית ממש יפה בכובע הזה, כל כך הולם אותך".
מריה ניגשה למראה הגדולה, הביטה בדמותה, ולראשונה בחייה הבוגרים אהבה מריה גודולופה את חזותה הנשקפת אליה. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה, והיא ניגשה לדלפק, שילמה עבור הכובע ויצאה לרחוב.
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש. מעולם היא לא שמה לב לפני כן לצבעוניות הפרחים באדניות או לתחושת האוויר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוסיקה נעימה. היא הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בלבה.
כשעברה ליד בית הקפה שנהגה לחלוף על פניו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיט את פניו מהעיתון וקרא לעברה: "הי, דרלינג, נראית טוב. חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"
מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.
כשהגיעה לבניין המשרדים שבו עבדה, פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה בבוקר טוב. הוא מעולם לא התייחס אליה לפני כן. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזו קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה. כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ל lunch בתירוץ שמזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתה בעבודה. למרבית הפתעתה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.
כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים ידה ושתי מוניות עצרו לה. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, מעבירה בעיני רוחה את יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. כשהגיעה לבניין מגוריה עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה", היא אמרה בהפתעה, "כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים ההם שהיית ילדה קטנה". "כן", אמרה מריה: "זה הכל בזכות הכובע". הסתכלה האם בפליאה בבתה ושאלה: "מריה, איזה כובע?"
מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגלתה שהנורא בחששותיה התגשם, הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה, צעד אחר צעד, היא הייתה מוכרחה לגלות היכן איבדה את כובע הקסמים. היא לא זכרה שהורידה אותו במונית. היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת צהריים. היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב. היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע בו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה, את ההתבוננות במראה, את ההליכה לדלפק כדי לשלם עבורו, והיא זכרה בבהירות מכאיבה איך הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה, ואיך שכחה את הכובע מונח על הדלפק כשהיא יצאה אל הרחוב".