התנהלה שיחה על דור שני במשפחה של מחלות שעוברות לדור הבא, לדברי המדריכים כתגובה, נאמר שעל כל אדם שבחר להשלים מעגל דרך מחלת נפש, לחוות את השואה של עצמו דרך השואה של ההורים או הסבא והסבתא יבחר את השביל דרכו הוא יכול לעשות זאת. ברגע שמתפרקת התוכנה הישנה ונוצרת תוכנה חדשה, לא יהיה לזה המשך. השחזור נעשה אך ורק במקומות שיש בו צורך.
אם אני פוחדת להשתגע ואיני מודעת לכך והילד שלי משתגע, אני חווה את החוויה שלי דרכו. כאשר משהו רלוונטי בשבילנו הוא יפרוץ דרך אירוע של מישהו אחר ואם זה איננו רלוונטי זה לא יפרוץ.
לא נחווה דבר שאין לנו בו צורך גם אם ההורה שלנו לא הצליח להתמודד עם דבר מסוים וזה עבר אלינו בתת המודע, אומר הדבר שהאפשרות קיימת בתוך רשת הבחירות שלנו על מנת נוכל לצמוח ולגדול.
הדברים שעוברים אלינו דרך ההורים חלקם מודעים וחלקם אינם מודעים, ישנם ילדים שאינם מגיבים כלל וחלקם מגיבים.
נשאלת השאלה איך בן לאבא שמת ממנת יתר של סמים ממשיך את אותו המעגל? במצבים כאלה יש שתי אפשרויות; או הזדהות מוחלטת, משהו שהוא בחר לחוות, או התעלמות מוחלטת בין שזה מודע ובין שלאו. למי שהחוויה נחוצה הוא ייקח אותה ולמי שזה לא מתאים הוא לא ייקח. באופן אינסטינקטיבי המודעות האנושית אינה מבחינה בכך והילד יכול לשבור דפוס מסוים או להמשיך דפוס מסוים, בכל מקרה זה משרת את ההורה ואותו באותה המידה. הדבר קשור לצורך להתפתח ולהתקדם, אם זה לא משרת אותנו לא ניקח זאת.
קיימת תקשורת בלתי פוסקת בין הכול להכול שאנו מודעים לחלק מאד קטן ממנה. תקשורת זו מעוררת בכל אחד מאתנו את מה שעליה לעורר, יש יחסי גומלין גם אם אנחנו לא רואים, זה נמצא ברשת הקשר. אם זה משרת אותי זה "ילחץ לי על כפתור" ואם זה איננו משרת אותי זה לא ילחץ על הכפתור.
הרעיון עדיין קשה מאד לתפישה במוח האנושי שלנו. אנחנו ממגנטים ומתמגנטים בו זמנית, כל העת.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי