כשמתקשרים בכלל ועבור אחרים בפרט, חשוב מאוד לנבוע ממקום:
1. חשוב לסמוך על עצמנו ועל אלה שאנו מתקשרים עבורם, לא משנה מיהם. סומכים במובן של הידיעה שאנו וכל אחד שבא לקבל את עזרתנו, הוא נשמה עתיקה, (יותר, או פחות), עם הידע שלה, עם התוכניות שלה, עם הניסיון שלה, היודעת מה היא עושה גם אם אינה מודעת לכך כרגע ושתפקידנו להזכיר לה מי היא, ומה היא בחרה ולתת לה מידע שיכוון ויחזק את מסע הנשמה בגוף הנוכחי.
2. חשוב לנבוע מידיעה מופנמת שרק הנשמה בעצמה יודעת מה נכון לה ומה לא ואין איש עלי אדמות, שיודע טוב ממנה (על אף שבעולמנו יש הרבה המתיימרים לדעת עבור האחר יותר טוב ממנו). גם המדריכים שרואים תמונה רחבה יותר, אינם עושים את הדרך במקום הנשמה. עליה להתנסות, לגלות לפתח מודעות ולחוות.
3. עלינו להסכים עם העובדה שלפעמים הלמידה בכדור הארץ היא דרך זה ש"אנו הולכים עם הראש בקיר", ואילולא כך, לא היינו יכולים ללמוד, שאנו למדים גם דרך קשיים וזה חלק מהדרך. אני מדברת על מקום של חסד, של חמלה, של הגינות האחד כלפי השני וכלפי עצמנו, מקום של שוויון ערך. במקום של שוויון ערך תפקידנו לסייע לאחרים שבאים לבקש את הסיוע שלנו. אנו לוקחים אחריות על העברת הדברים בצורה האוטנטית ביותר, אך לא על האחר, עליו אנו סומכים במובן שידע מה לעשות עם המידע שניתן לו, גם אם לא יעשה איתו דבר.
שאלה: איך עושים את ההפרדה בין הנשמה לרגע הנתון בגוף, כשהאדם שלפנינו לא זוכר ולנו יש דעה לגבי מה נכון לו ונחוץ לו. האם לומר את דעתנו, לא לומר אותה?
דורית: אשתף בדוגמה כתשובה: באחת מהקבוצות מישהי ביקשה עצה לגבי אלימות מילולית במשפחתה. אמירה כזאת בוודאי מיד "מקפיצה" את תגובת האנשים, לטוב, להגנה, לביקורת וכדומה. דבר ראשון שאנו אמורים לעשות הוא להביע את דעתנו (בכתב או בעל פה), על כן ביקשתי מהקבוצה קודם כל לרשום את דעתם ואת כל מה שהם חושבים על הסוגיה שהבחורה העלתה ומה הם היו עושים ורק אחרי שיסיימו לכתוב את הדברים האלה לתקשר.
אין לנו סיכוי להעביר מידע מהמדריכים, אם יש לנו דעות, אמונות וקביעות לגבי האדם, הנאמר וכיוצב"א. המוח שלנו מאוד מתוחכם. אני מכירה כאלה המחשיבים עצמם מתקשרים מקצועיים, המכניסים בלא דעת את השקפת עולמם ""בפי המדריכים"". אם לא נעשה הבחנה בין דעותינו לידע המתקבל בתקשור, עלול לקרות שנשחק משחק מתוחכם בלא שהמודעות ההכרתית שלנו תהיה ערה לו לגמרי,לעובדה. כלומר, אנו נותנים בלא דעת גושפנקא (דבר שהרבה פעמים קורה בתום לב), למה שאנו חושבים כשזה יוצא (כביכול), כדברי המדריכים.
העניין הוא לא לקחת את התחושות, הרגשות והשיפוט שלנו לגבי "מי אשם, מי צודק, מה צריך להיות ואיך" כמשקפיים דרכם אנו מסתכלים. כל עוד איננו מסירים את "המשקפיים" הסובייקטיביים שלנו, הסיכוי להגיע למידע מלא, אמין שמעבר לזמן ומקום קלוש. אם וכאשר יש לנו דעה אישית לגבי הדברים, (ובד"כ יש לנו דעה אישית), כדאי שנאמר אותה, נשים אותה בצד ונתקשר. בצורה כזאת, עם האימון ועם הזמן, יש לנו סיכוי מרבי להגיע לתקשור שמעבר לדעות האישיות שלנו.
הקבוצה תקשרה ואפשר היה לראות היכן נכנסו הדעות האישיות לתקשור והיכן הייתה הפרדה. כאמור, בדיוק על כך יש להתגבר, אם וכאשר אנו מבקשים לתקשר את המדריכים, שהרי אם ברצוננו לומר את דעתנו, פשוט נעשה זאת.
אני אדם שמאוד מיומן לומר את דעתי, לתת עצות, אך פעמים, מתוך ההבנה שעל האדם ללכת בדרכו ולהחליט את ההחלטות שלו מתוך עצמו, הדעה שלי אינה רלוונטית, עם כול הכבוד לי ולידע שלי, זה לא לעניין. השיעור שהתבקש לאותה אישה הייתה עצם ההחלטה אם היא ממשיכה את מעגל הסבל או מפסיקה אותו מתוך זה שהיא כבר יודעת שהיא חורטת מעגל. איש אינו יכול להחליט במקומה. על כן, כשהגיע תורי אמרתי שאין לי דעה, שאני באמת לא יודעת מה הייתי עושה במקרה כזה, שאני סומכת עליה ובטוחה שהיא תעשה בדיוק את מה שנכון לה כרגע, שיאפשר לה ללמוד את מה שלקחה על עצמה ומהמקום הזה של "איני יודעת" פיניתי את הבמה למדריכים שחזקו ועודדו אותה.
ככל שאנו מרחיבים את הראייה שלנו ומפנימים יותר את העניין שכולנו נשמות ההולכות בדרך האנוש, כך יש לנו פחות דעות, שהרי איננו באמת רואים את כול התמונה ויודעים מה טוב למישהו אחר.
שאלה: כשעולה איזושהי בעיה, ולא משנה מה, באופן טבעי אנחנו אומרים שאם זה היה אצלנו היינו עושים כך וכך.
דורית: נכון וזה בסדר גמור כל עוד אנו זוכרים שאנו מדברים מתוך עצמנו ושהרבה פעמים זה לא רלוונטי לשני. בדוגמה הספציפית שהבאתי בסופו של דבר אמרתי שאני אישית לא הייתי יכולה לחיות עם שום סוג של אלימות, לא מילולית ולא פיזית. אך אינו רלוונטי מבחינת הבחורה (אותה אני מכירה הרבה שנים), כי יש במשפחתה ובמצב בו היא נתונה המון דברים שחשובים לה מאוד הן מבחינה כלכלית והן רגשית ועליה לבחון את מחיר הניתוק על כפות המאזניים. במקרה הספציפי הזה, לומר לה מה לעשות, היה לא נכון. משלא קשור לעובדה שאני אדם עם דעות ויש לי מה לומר, אך הדעה שלי אינה רלוונטית במקרה הזה.
אנחנו לא יודעים אף פעם מה הסיפור, מה יושב מאחורי ההתנהגות האלימה/הקשה אצל האדם עצמו וביחסיו. אנחנו ממהרים לשפוט ולבקר. חשוב שנהיה חכמים ונוכל להבין, לחמול ולהשתתף בצער ובכאב, ויחד עם זאת להיות מסוגלים לעשות הפרדה מוחלטת ולראות מהו הסיפור של המשפחה הזו, מה עומד מאחורי הדברים? מהי הקארמה? מהי הבחירה שלהם.
מבחינתי, האפשור להיות במקום של "אני לא יודעת" מאוד מסייע משום שמאפשר לי לדעת עוד ועוד. אם "אני יודעת" זה אומר שננעלתי על משהו שאני יודעת, זו השקפת העולם שלי, ככה אני מסתכלת על הדברים. ז"א, יש לי דעה מוקדמת, שתמיד, תמיד מפריעה לתקשור. הנקודה שרציתי להביא היום היא שה"לא לדעת" בעניין הזה מאפשר לנו לדעת המון ושעל מנת לתקשר באמת יש ללמוד להבחין ולהפריד. ההפרדה הזאת נלמדת.