בכתבה זו ברצוני להתייחס למושג תקשור באופן כללי. כאשר מתחיל להגיע מידע בתקשור הדרך הנכונה היא להסכים עם מה שנראה לנו בהתחלה, "קשקושים". במקום לבזבז אנרגיה על ויכוחים איתם, נסכים איתם.
אני תמיד אומרת שאני מתקשרת בזכות האנשים מפני שהדברים דיברו אליהם, נגעו בהם, עזרו להם. אני לא טרנס מדיום, אלא מתקשרת ערה, והדברים עוברים דרך התודעה הערה שלי, אני מניחה שאם הייתי מקבלת פידבקים שליליים בתחילת דרכי לא הייתי מתקשרת היום. מורתי וחברתי רות אלי, שאיתה התחלתי את המסע, אמרה לי, כשהתלוננתי על תחושת ההמצאה "כל זמן שאת ממציאה דברים מעניינים, מה אכפת לך, תמשיכי להמציא". זה מאוד עודד אותי.
בהתחלה אנו זקוקים לעידוד בצורת הפידבקים של האנשים, אחר כך לא אמורים להתעסק עם זה, מפני שאם מתעסקים עם זה, זה יכול לעוות את התקשור.
פידבקים זה תמיד טוב אבל חשוב שלא נהיה תלויים בהם. הפידבקים הם אלף בית בתחילת הדרך מפני שזה מה שמעודד אותנו לראות שיש בזה משהו.
מבחינתי יש שני סוגי תקשור. תקשור כמו בו אני מתארת את מה שאני "רואה" ותקשור שהמדריכים מעבירים דרכי. יש הבדל בין זה שהמדריכים מעבירים מידע ובין שאני "מטיילת" בנבכי הספרייה. כשהמדריכים מעבירים מידע המידע שוטף את הראש שלי בהרגשת ידיעה. אין לי שום מושג מה ייצא לי מהפה לפני שאני מדברת. הדברים באים בסגנון מסוים, בצורה מסוימת, בשפה מסוימת. הם מעבירים את המידע כמו שהם חושבים שנכון להעביר. נכון שזה עובר דרכי, אבל אין כאן ערבוב של הניסיון שלי, של הזיכרונות שלי מבחינת הדרך שהדברים נאמרים, מבחינת השפה שהדברים נאמרים בה. הם המנהיגים.
כשאני מטיילת בנבכי הספרייה ודולה את המידע בעצמי, הנשמה מכוונת והמוח מתרגם כלומר, הידע מועבר בשפתי עם הניסיון האישי שלי, המשרת את התרגום של הדברים שאני קולטת. כשאני מתארת את מה שאני רואה זה סגנון אחר, שפה אחרת. אני יכולה באמצע להכניס דברים שלי, למשל, "זה מזכיר לי ספר", "זה דומה לזה", "זה כמו שראיתי שם". זה לא שאני מכניסה את עצמי אלא רואה ומגיבה.
נכון שסך הכול, תת המודע שלנו מעורב עם תת המודע הקולקטיבי, עם הידע שלנו, עם הידע של המדריכים. כל הספריות מחוברות. זו אשליה שכל ספרייה עומדת בנפרד. אך בחיים הפיזיים בכדור הארץ כל ספרייה עומדת בנפרד, וזאת משום שמיפתח הזיכרון שלנו אינו מספיק גדול להתחבר לכל הספרייה שלנו. רב האנשים בכלל לא מודעים שיש להם ספרייה כזאת, ובוודאי שלא חווים הלכה למעשה את התחושה שאנחנו חלק מספרייה גדולה. זו חוויה, שכשעוברים אותה, משהו משתנה בתודעה האנושית. עד שלא חווים אותה זה נשאר בגדר של תיאוריה. כלומר, זה לא חלק מאיתנו עד שזה לא בחוויה שלנו.
עשיתי את ההבחנה הזאת מפני שכשאנחנו מקבלים מידע בכתיבה, זה עניין אחד כשהמדריכים מדברים אלינו זה עניין אחר. אנחנו יכולים לבכות ולהתרגש, אך כשהמידע עובר דרך המדריכים הוא עובר בצורה יותר ניטראלית, יותר "קרה".