בשיחה שנערכה בקבוצה נשאלתי על ההתנהגות האלימה שכל כך נפוצה היום בארצנו ובעולם. כיצד יתכן שעם כל העלאת רמת המודעות בעולם, זה עדיין מתרחש כשההתייחסות הספציפית החלה מהמסתננים הסודנים ויחסנו כלפיהם.
המדריכים אומרים לנו מזה שנים אחדות שהשינוי יבוא מכל אחד מאיתנו באופן אישי, כתוצאה משינוי התפישה והמודעות שכולנו חלק מאחדות ואחד יחיד ומיוחד,באותה מידה. שכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוה ממעל ב"תלבושת" אנושית המשרתת אותו ואת הכלל באותה המידה.
השינוי לא יבוא הפעם מאיזשהו נביא, גורו או אדם כריזמטי ""היודע את האמת"" ומושך אותנו אחריו, כמו בתקופת משה רבנו, ישו, מוחמד וכדומה.
על רקע זה התרחשה השיחה שברצוני להביאה כמות שהיא.
שאלה: את לא מגיעה עדיין למקום של תסכול שאת רואה שמכים איזה סודני?
דורית: בוודאי שזה מזעזע ומכווץ אותי אך יחד עם זאת אני גם יכולה להבין שהוא לא קיבל אותה סתם ושיש פה איזשהו תפקיד הרבה יותר גדול שמשרת את כל הנוגעים בדבר. אני לא אלוהים ולא הסגן שלו וגם לא מתיימרת. אינני אחראית על ניהול העולם הזה ככלל, אך מאד אחראית על יצירת העולם שלי בהתאם לתפישת עולמי מתוך ידיעה שיש לו השפעה כזו או אחרת על הסביבה והסובב. אם אני מבקשת לחיות בעולם מתחשב ורגיש יותר, אני יוצרת בכלים העומדים לרשותי כמו מודעות אישית ורוחנית, עולםמואר יותר, אוהב יותר, אכפתי יותר, המתחשב בעצמו ובאחר באותה מידה ועוד, ועוד. כואב לי שהוא קיבל מכות, קשה לי לראות עוולות (בלשון המעטה), אךיחד עם זאת "זה לא שלי". למותר לציין שאם וכאשר יש באפשרותי לסייע למצב, לאותו אדם כך אעשה.
תלמידה: אני חושבת שכל פעם שרואים מצבים מסוג זה בחוץ, זאת תזכורת למשפט של מהטמה גנדי, שהולך איתי: "תהיה אתה השינוי שאתה מבקש לראות בעולם". לא אותם דברים פוגשים את כולנו. יש דברים שונים שמקפיצים כל אחד באופן אישי. כשזה קורה לי אני מזכירה לעצמי איפה אני במשחק הזה.
דורית: זה בדיוק העניין של איפה האלימות הזאת פוגשת אותי. אני יכולה לטפל רק באלימות ובאגרסיה שבתוכי. כשאין בנו אלימות או אגרסיה יש להניח שלא ניתקל בה באופן אישי וגם אם כן תגובתנו הלא אלימה תיצור שינוי באנרגיה המופנית נגדנו. יש להניח שכשאדם מגיב לאלימות בפחד, בהתכווצות או לחילופין באלימות, כנראה שהאלימות והפחד ממנה, עדיין קיימים בתוכו . התגובות שלנו לכל מיני מצבים הם בהתאם למה שאנו מרגישים, מאמינים, חושבים. שהרי מחשבה בוראת מציאות.
העובדהשהעולם מתנהג בצורה של חוסר שוויוניות, בלשון המעטה, לא משמח אותי, בוודאי לא עושה לי טוב על הנשמה, אך עם השנים אני מפנימה את הרעיון שזהו העולם שבחרתי. אני בחרתי להיוולד לעולם כזה והייתה לי סיבה טובה מאד לבחור כך. אנו חיים בעולם שעובר לאט, לאט, ממקום של אי שוויון, עליונות ונחיתות, "טוב ורע", שחור לבן שולט ונשלט, עשיר ועני, לעולם של שוויון ערך מעצם ההיות, עולם שמכיר בצורה מודעת ברעיון שכולנו חלק מאחדות וייחודיים עצמאייםבאותה מידה, ב"תלבושת" אנושית המשרתת גם את הכלל.קרי, דברים אינם קורים במקרה ויש להם טעם ומשמעות גם אם איננו רואים זאת.
שאלה: נניח שאת רואה עוולה, אז את אומרת לעצמך שזה לא אני, זה לא שלי, אני לא אלוהים. אני אנסה להתמקד בעצמי ואני אראה מה אלימות עושה לי וכו'.האם זה לא מביא אותנו להיות פסיביים?
דורית: ממש לא! איננו מבזבזים אנרגיה על מה שאין ביכולתנו לשנות ומכוונים אותה אל מה שבאפשרותנו לשנות.אם יש משהו שניתן לעשות באותו רגע אעשה זאת.
שאלה: השאלה היא אם אני מקבלת את זה ככה זה לא הופך אותי לאדישה?
דורית: לדעתי ההפך הוא הנכון. מבחינתי כל מה שמשתקף מבחוץ מהווה מראה העוזרת לי לגדול, להתפתח גם אם המראה אינה סימפטית. כשהיא משקפת אלימות (כמו במקרה של הכאת הסודני), אני מתבוננת באלימות שבתוכי במידה ואני חשה אלימות, מטפלת בכאב שלי במידהואני חשה כאב וכדומה. אני עסוקה בלעשות את המאה אחוז שאני יכולה ברגע נתון של זמן. ככל שאני יותר עסוקה בלעשות את המאה אחוז שלי בכל רגע נתון של זמן, כך אני עושה יותר. אני יותר לא מבזבזת אנרגיות.
כל זאת נכון במידה ואני מרגישה שאין לאל ידי מה לעשות באופן חיצוני. במידה ואין לי שליטה בנסיבות וביכולת לשנותם פיסית, אני משתמשת באמצעים אנרגטיים כמושליחת הרבה אור. יותר ויותר אני נוטה לשלוח המון, המון אור לאנשים; קרניים שמחבקות איזו שפיות, איזה רוגע כדי לחזק אותם.
אם האגרסיה שבתוכנו אינה מטופלת, היא יכולה להתבטא בגוף בצורת אולקוס, מגרנות ומחלות שונות. כך שכל מה שעלינו לעשות זה לטפל בעצמנו, לגדל את עצמנו מבפנים לאנשים שוויוניים, לנשמה שוויונית. להבין שכל הדרך האנושית, גם שלנו וגם של אחרים, רצופה ב"טוב ורע" לאורך מיליוני שנים ועכשיו יש לנו הזדמנות לשנות את הדפוס בזכות יכולתנו להכיל את השניים.
תלמידה: אלה שגרים בדרום תל אביב חווים את החוויה הזאת שהיא קשה מאוד. את צריכה להתמודד ואת צריכה לפעול. את לא תגידי שזה לא עניין שלך, אני עם עצמי.
דורית: את חוזרת ושואלת אותי שאלה אישית, כשזו בעצם גם שאלה הנוגעת במדיניות פוליטית ואין לי שום עניין לעסוק בזאת כאן. באופן אישי, אני לא מרגישה שביכולתי לטפל בעניין. מי שמרגיש שיש לו יכולת וצורך לפעול בנידון יבורך. אך אםאנחנו מדברים על העם היהודי כאור לגויים, לעניות דעתי עלינו לחמול על האנשים האלה ולסייע להם ויחד עם זאת לשים גבולות נכונים, מבחינת כמה אנשים,כמדינה, ביכולתנו להכיל ולהאכיל ובאיזה תנאים. הם פליטים, שברחו מסודן כדי לחפש איכות חיים יותר טובה. איטליה מלאה בהם, גרמניה מלאה בהם, אנגליה מלאה בהם. אני לא מתכוונת לפתח פה את נושא הפליטים, אני רק רוצה להזכיר את אחד מחוקי היקום"דומה מושך דומה ומשלים", כנקודה למחשבה. אנחנו בעצמנו מדינה של פליטים, ברחנו מכל קצווי תבל לארץ ישראל למצוא בית, מחסה, מה שאינו סותר את העובדה שיש גבול לכמה פליטים ביכולתנו להכיל ולהאכיל.
אם אין מה לעשות, לא נכון לדעתי, לבזבז את האנרגיה על לשבת בסלון ולקטר. יש להם תפקיד ויש לנו תפקיד, ואין שום ספק בעיני שצריך לעשות סדר חברתי לגמרי חדש אצלנו בארץ.
הרבה פעמים אני מוצאת שאנו יושבים בסלון ומקטרים ובמקום להתבונן על עצמנו אנחנו מתבוננים על הפליטים.
כשאוכל לעשות משהו, אקום ואעשה. כרגע אין בידי איזשהו פתרון שיכול לעזור. עלי לטפל בפליט שבתוכי. כיהודים נראה שעוד לא יצאנו מהמקום של פליטים ברמה כזו או אחרת.
תלמידה: יכול להיות שאנחנו צריכים לחיות בתוך הבועה שלנו לחלוטין.
דורית: לדעתי ממש לא. אני לא חיה בבועה אלא את החיים; אני אימא, אני סבתא, אישה לבעלי, מנחת קבוצות, מפסלת, מבשלת, מכבסת, מארגנת, חיה את החיים הפיזיים, הרגשיים, המנטאליים והרוחניים במאה אחוז. זה שהתפיסה שלי שונה מהתפיסה של הרבה אנשים לא אומר שאני חיה בבועה. באותה המידה התפיסה של אנשים אחרים שונה מהתפיסה שלי וזה אינו "טוב" או "רע".
נולדתי,כמו עוד אנשים בעולמנו, עם פחד והתנגדות מאוד גדולים לאלימות. עם ההתפתחות הרוחנית, הכניסה פנימה אל עצמי וההבנה שאלימות היא חלק מההתנהגות האנושית(היה לי מאוד קשה להכיל את זה שאלימות היא חלק מהמציאות וחלק מהטבע האנושי),ותוך כדי הצמיחה וההתפתחות שקורית כל הזמן בררתי עם עצמי מה עם האלימות שבתוכי. גיליתי שהאינטונציה של הקול שלי יכולה להיות אלימה, כשאני מרימה את הקול זו בעצם אלימות, שכשאני כועסת זו אלימות. כשאני מתעצבנת או מתרגזת מתסכול, זאת אלימות,שאלימות לא צריכה להתבטא בלחתוך איברים או להתנכל למישהו או לאיים.
השינוי הגדול שאני עוברת עם התפתחות המודעת וההיפתחות למודעות רוחנית חיברה אותי הלכה למעשה למשפט ששמעתי מדר' ווין דייר "אני אוהבאת מה שאני עושה ואני עושה את מה שאני אוהב" זה משהו שהתפתח בין השאר ממש כתרופה לאלימות.
מה זאת אלימות אם לא הצטברות של אנרגיה פנימית שאין לה מוצא. יש אמוציות ותחושות חזקות ואין ונטילים לשחרור הלחץ האמוציונאלי הכבד.
אני לא יכולה לטפל באלימות בעולם. אני יכולה לטפל באלימות שלי. כשכל אחד יטפל בעניין הזה בתוך עצמו, נראה אחרת כחברה, כעולם.