אני רוצה לדבר על משהו משמעותי וחשוב שקשור להבדל במיפתחי הזיכרון בין התפיסה האנושית כהקבלה לתינוק, לבין התפיסה היקומית כהקבלה למבוגר. במיפתח זיכרון קטן אנו רואים מעט, קולטים מעט, זוכרים מעט, ובמיפתחי זיכרון גדולים אנו קולטים יותר ורואים יותר. זה כמו ההבדל בין תינוק שנולד לבין מבוגר. אני מדברת על תינוק שנולד לא במובן של הנשמה או התודעה הנשמתית, אלא במובן של החוויה הפיזית, שהוא לא יכול ללכת, לא יכול לדבר, ולא יכול לעשות כלום לבד, הוא תלוי בהוריו. בתחילת דרכו הוא קם ונופל, מתחיל להגות מילים, אין לו עדיין תקשורת זורמת פתוחה. יחסית למבוגרים שדה הראייה שלו מאוד, מאוד מצומצם. כאנשים מבוגרים בכדור הארץ אנו רואים יותר ומבינים הרבה יותר מהילדים שלנו מפני שכבר עברנו דרך. התודעה שלנו כמבוגרים יותר רחבה מבחינת הניסיון הארצי בתכלס, אנחנו יודעים יותר, לוקחים בחשבון יותר דברים, יותר שמים לב, יותר זהירים למרות שהילדים יכולים להיות יותר מפותחים מאיתנו. אני לא שופטת מה טוב ומה לא טוב אלא מדברת על עובדה.
אם ניקח את הילד והבוגר בעולם שלנו כהקבלה למיפתח זיכרון קטן ולמיפתח זיכרון גדול, אז אנו כבני אדם, כמו התינוק. מיפתח הזיכרון שלנו עדיין מאוד, מאוד קטן. איננו רואים שכשמושכים את המפה הכול יכול ליפול ואנחנו יכולים להיפגע. כנשמה או בחיבור לרוח יש לנו תמונת ראייה יותר רחבה, וביכולתנו לראות מה קורה "כשמושכים את המפה". יש לנו גם מבט על, אנחנו יכולים לראות איך הדברים יתפתחו ולאן הם יובילו, להתחבר לבחירות שלנו. אני מדברת על התודעה האנושית בחיבור שלה לרוח בחומר. אני עוד לא מדברת על נשמה שהיא מחוץ לגוף, על החלק הנשמתי שלנו שתודעתו רחבה לאין ערוך, אך שאינו משתקף בגוף כול עוד התודעה האנושית מצומצמת. יש כאן קטע של מיפתחי זיכרון קטנים, בהם נחוצים עזרים להרגיש בטוח כדוגמת חוקי עולם החומר. למשל, אנו יודעים שהשמש זורחת בבוקר ובערב שוקעת. יודעים ש"זה" הבעל שלנו, "אלה" הילדים שלנו, "אלה" החברים שלנו, ההורים שלנו. אנו זקוקים לתבנית הזו מפני שמיפתח הזיכרון שלנו כל כך קטן. בנוסף אנו זקוקים להם כי הם עוזרים לנו לגלות את המהות האמיתית שלנו ומאפשרים לנו להעז לעשות דברים. השיר של חנוכה מבטא זאת נפלא: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". האור שאנו מעלים הוא אור הנשמה= הזיכרון. אנו נולדים לחושך = שכחת מהותנו. כל הדפוסים האנושיים הם חלק מהדרך, זה מה שבחרנו דרכם ביכולתנו לחוות את כל הרגשות והתחושות, את כל הפחדים והחרדות בזכות מיפתח הזיכרון הקטן. אי אפשר לחוות את זה במיפתח זיכרון גדול. במיפתח זיכרון גדול זה מצחיק, במיפתח זיכרון קטן זה מפחיד. אם יש רעמים וברקים… אלוהים רוצה להעניש אותנו.
נתבונן מהמקום שהחיים בכדור הארץ מתנהלים מהפרט אל הכלל, קרי, מההישרדות היומיומית עם החיים ועם הגוף שלנו עד להתחברות להבנה יותר רחבה ולהזכרות שהגוף הזה הוא תלבושת שמאפשרת לנשמה להגשים את עצמה דרך חוויה ונבין שזהו תהליך של המון, המון חוויות שבתוכן יש המון, המון חוקים והמון עיוורון.
יש לנו החזקה מאוד, מאוד גדולה של עוגני ביטחון בצורת דעות, אמונות, קביעות, התנהגויות והתנהלויות שנותנים לנו איזו תחושה שהחיים בסדר, שאנחנו יכולים להתמודד, תחושה של ביטחון קיומי בסיסי.
החוק הבסיסי היקומי הוא: "הדבר הקבוע ביותר ביקום הוא השינוי". זה עדיין לא מתיישב עם התוכנה האנושית.
תלמידה: גם כמות גדולה של מידע במידה שאנחנו לא יכולים לעכל אותה, היא מאוד מפחידה. השינוי חייב להיות מאוד, מאוד מותאם ליכולת שלנו לקבל שינוי.
דורית: השינוי צריך להיות תהליכי ומותאם למיפתח הזיכרון שגדל כל פעם ויכול להכיל יותר ידע. כשיורד הרבה ידע, ואיננו יכולים לקלוט אותו, זה מאיים מפני שכולנו כבני אדם לוקים בפחד מאובדן שליטה. אנחנו מפחדים להתבלבל, מפחדים לאבד את הקרקע היציבה. ולכן, כפי שתלמידה אמרה, כל אחד מאיתנו צריך לאט- לאט ובקצב שלו לעשות את השינוי. הקורס לפיתוח מודעות רוחנית, עוזר להרחיב את הקליטה ולקחת עוד דברים בחשבון ואולי גם להרפות מלהחזיק, מפני שאנשים שאנו אוהבים תמיד בלב שלנו, בין שהם חיים בכדור הארץ ובין שלאו.
דורית יעקובי – אסטרולוגיה, נומרולוגיה, תקשור