כתבה זו נכתבה בעקבות מפגשי ייעוץ אישי לאנשים בהקשר (בין השאר) ליחסים קשים, בלתי אפשריים, כואבים עם הורה, בן זוג, ילד, אח, אחות וכד'.
במקור כולנו אחד, מחוברים אחד לשני, מתפתחים אחד בעזרת השני, אוהבים אחד את השני אך לאורך הדרך, למרות זאת מתפתחים יחסים קשים ובעיתיים.
גיליתי שקיימת דרך מרתקת לגילוי מערכת היחסים הבסיסית /הנשמתית, שנוצרה הרבה לפני החיים הנוכחיים ומשפיעה באופן תת מודע על מערכת החיים העכשווית, גם אם היא קשה ובעייתית, שניתן בעזרת הגילוי לשנות את נקודת המבט ולשפר את מערכת היחסים מן הקצה אל הקצה.
לאורך דרך ההגשמה בכדור הארץ אנו חווים את דרכנו בעזרת נשמות שונות עמן אנו מתנסים בדברים שונים. חלק מהנשמות הן נשמות אחיות, חלקן נשמות חברות, חלקן נשמות מדריכות וכן הלאה. בעולם של חמישה חושים, עם מיפתח זיכרון קטן, איננו זוכרים שכך הוא, אלא מגיבים בעוצמה אל אלה מהנשמות אליהן יש לנו רישומים חזקים, חוצי גבולות, כמו זיכרון של פחד, כעס, אהבה גדולה, המפעילים אותנו. בכל מקרה נרשמות חוויות בזיכרון שלנו ל"טוב ולרע" כשכל זיכרון קשור בדרך כלל לעוד אנשים. כשאנו עוזבים את כדור הארץ הזיכרון נשכח מבחינת המודע, אך הופך להיות פעיל ברגע שאנו נולדים שוב ופוגשים את אותם אנשים הקשורים לזיכרון. במילים אחרות, הרישומים מופעלים ברגע שאנו פוגשים את אותה נשמה, הלכה למעשה בכדור הארץ. הפתעה, הפתעה… הקארמות הכי אתגריות, הן דווקא עם אותן נשמות הכי קרובות, הכי אהובות שלנו, מאותה "נשמת אם", והרבה פעמים גם תאומות נשמה. הסיבה לכך נעוצה במיפתח הזיכרון הקטן ש"לא רואה ממטר" ועלול לשמור טינה, שנאה וחשבונאות, בלי קשר לזמן ומקום, בזמן ומקום. מכאן שרק נשמה אהובה, שהיא חלק מאתנו, שטובתנו היא טובתה, תוכל לקחת על עצמה תפקיד שיאפשר לנו להתנסות בדברים הכי קשים, הכי אתגריים, על מנת להתפתח ולהתגבר על מכשלות. רק נשמות כאלה יכולות לעמוד מולנו ולהיות "רעות" אלינו מפני שזה מה שאנחנו צריכים לעבור. הפוך על הפוך. במערכת הקשר ביון נשמות אלה קיימת כאמור, אהבה בסיסית עמוקה וחזקה בתוספת של אינספור חוויות מחבקות ומשמחות.
נשמות אוהבות אלה מקלות עלינו בסופו של דבר, את הסליחה והקבלה הן של עצמנו והן שלהן ומאפשרות כך למצוא את החלק האוהב ולהיפרד מהחלק השונא והכועס.
הארה של תלמידה אני חושבת שאני שורדת בגלל האופי אבל בעיקר בגלל הילדות האיומה, מכל החינוך הנוקשה שקיבלתי.
אני לא הייתי חושבת בכלל שזה צריך להיות כך.
טוב שאנחנו שורדים ויכולים להתקדם, אבל זה לא יעלה על הדעת שזה תשלום של הילדות.
דורית: המדריכים מלמדים אותנו השכם והערב שמחשבה בוראת מציאות, שהדפוסים על פיהם אנו מתנהלים מתווים מציאות. כל דפוס אשם, הענשה עצמית, ביקורת, שיפוטיות, חלומות, כמיהות וכל החשבונות שיש לנו עם עצמנו ועם העולם, מיצרים דרך חיים וקארמה. כל זאת אינו במודע ההכרתי שלנו. ביכולתנו לבחור בחיים קשים, כאיזושהי כפרת עוונות שתאפשר לנו לכפר על כל הדברים שנדמה לנו שעשינו פעם, שאנחנו חושבים / בטוחים, שהם איומים ורעים, על מנת לסלוח לעצמנו בסופו של תהליך. כל עוד אין לנו מודעות לדפוסים אלה, אנו ממשיכים לשחזר אותם, על מנת להביאם למודע. המודעות מאפשרת לנו לפתוח אותם ולהכניס נקודות מבט ורעיונות חדשים שיאפשרו שינוי גישה. בכל המקרים האלה, שאחד מהם את מתארת, מתקיימת חווית אבסורד – חוויה שתאלץ שינוי בזכות האבסורדיות. הזיכרון קבור כל כך עמוק וככל שהוא טראומטי הוא קבור יותר עמוק, שיש צורך, כל עוד מיפתח הזיכרון בכדור הארץ קטן, בחוויות שירעידו את אמות הספים בעזרתן נפסיק לשחזר ונשנה נקודת מבט שתשנה את חיינו והיחס שלנו לעצמנו ולאחר. נשמה אחות, כל כך אהובה מעצם ההיות המשקפת לנו זיכרון רחוק של מי אנחנו באמת שרק עוצמת אהבתה יכולה לגרום לה לקחת על עצמה תפקיד כה אתגרי וקשה. תחשבו על זה…