במסגרת תקשוריי לברכה שלו מניר עוז ובזכותה, השיחות המתוקשרות עם דויד שנרצח ב-7/10 והרשות שלה שאפרסם את המידע, אני מצרפת תקשור נוסף שניתן לגבי המוות, והמעבר מהגוף והתפישה האנושית לתפישת הנשמה ובכלל לגבי השינוי. הסתבר כי נשמתו של דויד היא חלק ממדריכי ספיראלת האור, אליה כבר חברה התודעה שלו במודע הכרתי.
* מידע מורחב על המוות ניתן לקרא בספרי "מוות לא סוף הסיפור".
דויד שלו מחברי ספיראלת האור:
"שלום לכם, אני מבקש היום לפרוס מעט מהעיסוק של כולנו. שימי לב היטב למילה של כולנו. גם את, גם דורית, גם נשמות אחרות שמשתקפות בכדור הארץ לוקחות חלק בשחרור הנשמות מממד כדור הארץ למימד אחר, בין שזה לתחנת מעבר או למימד אחר.
את יכולה לזכור אולי את הפעמים שקמת בבוקר ברמת עייפות מאוד גדולה כאילו עבדת כל הלילה, ואינני מדבר על הצער ועל הכאב של השנה וחצי האחרונות, אלא על חוויה או תחושה שעבדת קשה ואת לא זוכרת מה עשית…
אז קיימת רשת מאוד גדולה של כולנו, וכשאני אומר כולנו אינני מדבר על כל הנשמות ביקום, כמובן, אבל כולנו במובן המוכר כאן ועכשיו, ומעבר לזה, של ישויות מדריכות אחרות שמייצרות תשתית שמאפשרת מעבר קל, זורם, מחבק למי שיצא מ'כדור לימוד', במיוחד בזמן מלחמות, שלא לדבר על השבעה באוקטובר.
כלומר, זה לא רק 'ועדת קבלת פנים' שמאפשרת למי שעבר ממצב של גוף פיזי למצב של גוף אתרי, אלא יש כאן… ישנם מערכי ריפוי אדירים, שאני לוקח חלק בהם, שמאפשרים להשיב איזון אחרי חוויה כל כך מטלטלת, קורעת לב, קורעת גוף, קורעת מחשבה מה-7 לאוקטובר ועד עצם היום הזה.
בין שזה חטופים, בין של חיילים, ובין שאלו כאלה שסבלו וסובלים מהנוחבה, או בכלל, מהחמאס, מהג'יהאד, מכל הארגונים שבאים עלינו לכלותינו. בין שזה ברמה פסיכולוגית, פיזיולוגית, זה לא משנה.
אז יש פה חלוקה למרפאות, מרפאות, מרפאות, במישור ההינתקות הראשוני, אליו מתמגנטות הנשמות שזקוקות קודם כול לאיזשהו ריפוי, איזון, בכדי שיוכלו להתחבר אל מעבר להשתקפות האחרונה שלהם. מערך מאוד מורכב.
מה שמאוד נוגע ונוגהה גם כן זה שזהו מערך מאוד אישי. כלומר, כל מי שנפרד מהגוף הפיזי בדרך זו או אחרת, מצוות, (מלשון צוות), אם אפשר להגיד ככה, לא רק למדריכים האישיים, אלא גם להורים, חברים, כאלה שנפטרו קודם לכן, ויכולים לייצר מרחב בטוח, חדש, שאיננו מרחב החיים בכדור הארץ.
כשאת מתבוננת במורכבות המשחררת הזו, המרפאה הזו, את מגלה אינספור דרכים וצורות על מנת לייצר מרחב חדש בטוח שיאפשר לכל הנשמות, להיות עם ראש מעל למים ולהרגיש במלוא גובה קומתן הרוחנית. אם אני אזכיר רק כמה מדרכי הטיפול, אז הן קשורות בצליל, בצבע, בשדר איתותי, תדר של איתות שפורט על רווחה ורגיעה, שלא לדבר על הרחבת המודעות.
במובן מסוים זה כמו בית ספר עם כיתות, מכיתה א' עד כיתה י"ב, אם אומר זאת ברמת הבדיחה, אבל זו לא בדיוק בדיחה, כיוון שיש רמות שונות של התרחבות של המודעות בהתאם למצב בו הגיעה הנשמה לאחר המוות; בהתאם לתפישה, בהתאם להתעוררות הזיכרון האוניברסלי. בכיתות היותר גבוהות ישנם גם מהלכים של הרחבת מודעות של ידע, כמו כיתות לימוד, שמחזירות את הנשמות או מחזירות את הגוף האנושי שהפך לגוף אתרי למצב של נשמה, בין שזה כרוך בטיול במרחבי, מה שאתם מכנים, הזיכרונות ומה שחבריי לקבוצה מכנים 'חדר המראות', בין שזה כרוך בזיכרונות ספציפיים שמאפשרים לעודד ולחזק את התודעה הרוחנית.
עליכן להבין, וכבר הזכרתי את זה פעם, שיש תהליך של מעבר בין תפישת העצמי-האשלייתי או העצמי-הפיזי לבין תפישת העצמי-הנצחי, הנשמתית. הפער הזה מתקצר או מצטמצם בהתאם לרמת המודעות ב'כדור לימוד', ככול שהיא יותר גדולה, התהליך של התקצרות הפער הולך ומהיר יותר, הולך ומצטמצם, אך עדיין יש תהליך.
ואני אגיד לכן למה?
כשיצאתי מהגוף הפיזי, כפי שיצאתי, הדבר הראשון, שכבר הזכרתי, שזעזע את אמות הספים יותר מהמוות שלי, זה לראות את הנוח'בה ואת כל האנשים שעזרנו להם ותמכנו בהם, בוזזים, חומסים, שורפים, הורסים, כל חלקה טובה.
זה שיקף לי את התפישה האנושית של 'טוב ורע', של 'נכון ולא נכון', ולא הייתה לי שום יכולת לראות תמונה רחבה באותו רגע; של תפקיד, של טעם, של משמעות כלשהי, גם אם המשמעות פירושה הרס טוטאלי,
לא יכולתי לראות את זה.
הייתי מכונס בזעזוע, עמוק מהשנאה, מכפיות הטובה, ואני חושב שמה שהכי זעזע אותי זה שלא ראיתי כמה עיוור הייתי, כמה עיוורים היינו. וגם זה, לקח לי המון זמן להבין שהעיוורון מכוון לצורך. כלומר, כשיש תוכנית מסוימת ותסלחנה לי על הביטוי, 'תוכנית', לשינוי, לפירוק, להשתנות… התוכנית הזאת יוצאת לפועל בזכות זה שיש מחדלים, שהצבא לא הקשיב, שלא הייתה ערנות, שלא הקשיבו לתצפיתניות… זה דבר שהדעת האנושית מאוד-מאוד קשה לה, מאוד קשה לה. אני מציין את זה בשביל לתת דוגמה כמה היה לי קשה לצאת מהזוועה הזאת, מהחרדה, מהפחד, מחוויית השנאה הבלתי מוסברת בכלל. התחושה של אשם ושל עיוורון ושל טמטום וסליחה על המילים, שעברו בי, עד שנפתחה ראייתי האחרת שבזכות היותה נוכחת בחיי גם כשחייתי בתוך הגוף הפיזי, היה לי יותר קל, (או אפילו קל זאת לא מילה נכונה), התחברתי אליה לתמונה הרחבה, יותר מהר. הפער הצטמצם יותר מהר, אבל יש פער.
ואני רוצה אולי כאן להשתמש בהזדמנות ולהדגיש כמה חשוב לפתוח את המודעות האנושית ההכרתית לתפישת הצופה הנשמתי, לתפישת ההתבוננות הרחבה שרואה הרבה-הרבה מעבר לחיים הנוכחיים.
את מבינה, זה כבר ניתן.
בכל גלגולנו האנושיים היינו צריכים להיות עיוורים ושוכחים, שאם לא כן, לא היינו יכולים בשום צורה לחוות את מנעד הרגשות האנושיים ל'טוב ולרע'. לא היינו יכולים לחוות את הליניאריות הזאת כי היא לא קיימת. אין ליניאריות. הכול הווה בו-זמנית בהקשריות מעגלית בלתי פוסקת, עם יחסי גומלין בלתי פוסקים בין הכל לכל, אבל מי זוכר?
אבל השכחה מכוונת, על מנת יהיה אפשר לחוות את הליניאריות, על מנת כל אחת מהנשמות שבחרה בחיים אנושיים תחווה את עצמה דרכם. והחוויה עם אוסף או איסוף המסקנות של 'מה בסדר ומה לא בסדר ומה נכון ומה לא נכון ומה 'טוב' ומה 'רע", כל כך עוצמתית, שלאט-לאט, ככל שגדל הזיכרון הזה, (הכוונה לזיכרון כתוצאה מחוויית החיים בכדור הארץ), ההסתרה או המרחק בין הקשריות מעגלית, בין הנשמה הנצחית לבין ההשתקפות, גדל והולך מבחינת התודעה.
ולכן, כשעוברים לעולם אחר, יוצאים מהגוף, בין שנורים מהגוף מלשון ירייה ובין שמתים מיתת-נשיקה או אחרי מחלה, זה לא משנה, הפער קיים.
זה כל כך חשוב, אני חזרתי לצמצם אותו עלי אדמות, לפתוח את התודעה, וזה מה שבאנו כולנו לעשות, להתחבר במודע לרעיון הנצח ולרעיון 'החוויה לצורך' שיש לה משמעות, גם אם היא מאוד, מאוד, מאוד, מאתגרת וכואבת.
אני אדגיש אולי גם מהמקום הזה של המרחק שנוצר בין התודעה האנושית לתודעה היקומית, את הקושי להיפרד מהתודעה האנושית, היא הופכת להיות אמת. התפישה הופכת להיות 'אני דויד', למרות שאני לא דויד… אמנם הייתי גם דויד, ואני בהחלט מחובר להשתקפות הזאת ודרכה מחובר אלייך ואליכם, אבל אני לא דויד. את לא ברכה, דורית אינה דורית, זו התגשמות לצורך.
המעבר הזה מאוד לא פשוט, לא רק בתוך החיים האנושיים, אלא גם בפרידה מהם. אז את יכולה להבין, אתן יכולות להבין, איזה רשת של אפשרויות, של פעולות, של עשייה, של קשר ותקשורת מורכבת מאוד שמאפשרת לכל הנרצחים, לכל המתים להשתחרר מציפורני התוכנה האנושית שמשייכת את מהותם, או שמהותם כאילו משויכת אליה.
רבים מאלו שנרצחו הופכים להיות חלק מצוות העזרה גם לאחרים, כיוון שלאורך הזמן (אם אשתמש במושגי הזמן), מהרגע שהם נרצחו עד הרגע שהתודעה נפתחה התאפשר תהליך. תהליך שהם לא עברו לבד.
אולי זאת עוד נקודה חשובה. אף אחד לא עובר באמת את התהליך לבד. קודם כול, בהתחלה, יש את ההתקבצות של ואל המוכר במובן של היכרות מהחיים האחרונים שמאפשרת ביטחון, מאפשרת שייכות, שמאפשרת את התרחבות השייכות והתרחבות התודעה.
גם אני לא עשיתי את התהליך לבד… שזה מדויק ולא מדויק לומר, כיוון שכל אחד עושה אותו גם לבד וגם ביחד, אם את מבינה. זה בדיוק כמו בכדור הארץ, שיש לך את המחשבות שלך ואת המסקנות שלך, ויש לך את רמת השיתוף או החיבור לילדים, לנכדים, לאנשים אחרים, זה לא זהה. יש קשר, אבל זה לא זהה.
אז אולי יותר נכון לומר שההתקבצות היא שלב; מכירים אחד את השני בשביל שתהיה תחושת שייכות וביטחון, ובתוך זה גם כל אחד עושה את התהליכים האישיים שלו.
ברמת התהליך, אם שוב אקח לדוגמה כיתות מא' עד י"ב, ברמת הצורך, קרי ברמת השליטה של התוכנה האנושית, ככל שהאחיזה חזקה, (יותר נכון לומר, אחיזה מאשר שליטה, כי השליטה היא תוצאה של אחיזה), כלומר, ככל שהאחיזה בתוכנה האנושית, במוכר ובידוע, בגוף הפיזי יותר גדולה, התהליך יותר איטי, אם אפשר להגיד ככה, אבל כולם גומרים תיכון עם תעודת בגרות… אם את רוצה, גם גומרים אוניברסיטה… אז יש רמות תודעה מא' עד י"ב ואחר כך אוניברסיטה, אם אפשר לומר זאת בהומור, וכולם מגיעים לאוניברסיטה וכולם מסיימים אותה וכולם עושים דוקטורטים. כל אחד בדרכו, על פי כישוריו.
כי את מבינה, זה חלק מהגשמת הנשמה את עצמה, בדיוק כמו גלגול אנושי. אין הבדל. ואני רוצה להדגיש ולומר שאין דבר מספק וממלא מצברים יותר מאשר להאיר, בא' ובע', את הזיכרון הנשמתי. כשהזיכרון הנשמתי מתעורר, יש באמת תחושת 'אחדות ניגודים הרמוניה שלמה', מכיוון שאנחנו לא מכירים רק מניר עוז. כולנו מכירים מהרבה מאוד גלגולים. עבדנו יחד. היינו במשימות משותפות ביקום, גם בכדור הארץ ובמקומות שונים. זה מפגש שאי אפשר לתאר כמה הוא מרגש.
אז החיים מאוד, מאוד, מאוד, מעניינים ומצויים בהשתנות ובתנועה מתמדת. וגם הכאב והעצב והצער הם חלק ממנעד רגשות אנושי שדרכם חוויתי את עצמי, חווינו את עצמנו, וכל מי שנמצא ב'כדור לימוד' עדיין חווה עצמו דרכם, מה שחשוב לזכור! איך את אומרת, דורית? 'זו לא אני זו היצירה שלי'. זה הדבר הכי חשוב: יצירה לצורך הגשמה דרך חוויה.
אתייחס למשפחה שלנו ברשותך, אבל זו גם דוגמה למשפחת האדם, ואני רוצה להתייחס לתקופה הזאת, לתקופת הפירוק, לתקופת ההרפיה מאחיזה בתפישת עולם מסוימת כאמת אוניברסלית, כ"כזה ראה וקדש". אז כולנו בשינוי, בפירוק, בתזוזה מתפישת עולם אנושית לתפישת עולם יקומית, כולנו, בלי יוצא מהכלל.
ובעצם, הבחירה שלנו לשינוי תודעה קשורה לכל עם ישראל ולכל העולם. זאת בחירה אישית ספציפית של כל אחד ואחת מהנשמות שירדו ל'כדור לימוד', אך זו בחירה גלובלית. כל אחד עושה את השינוי או את צעדי השינוי בדרכו, על מנת שהתוכנה האנושית תוכל להתפוגג לתוך 'אוקיינוס הידע' ולא יהיה בה צורך יותר; לא יהיה צורך בעליונות, בנחיתות, ב'טוב ורע.' לא יהיה צורך במנעד הרגשות הזה….
וכך נהיה את המהות הנשמתית שלנו, שחובקת כל, שמקבלת את הכול. נהיה שוויון ערך. נהיה כולנו ביחד וכל אחד לחוד באותה נשימה.
נהיה בתדר ההקשרי-מעגלי בהוויה מתמשכת ולא בעבר, הווה, עתיד. נהיה בהוויה. זה השינוי.
כשאני מדבר על הטמעת התוכנה האנושית ב'אוקיינוס הידע' קרי, שהיא לא תהיה תוכנה מנווטת או מנהלת יותר, אני מדבר על הכלה של כל התכונות האנושיות או כל התגובות האנושיות, או כל היצירות האנושיות שנוצרו כתוצאה מתפישות עולם.
זו חוויה לוותר על הכול, זו חוויה להיות הטוב, היודע, ובדיוק אותו דבר, זו חוויה להיות הרע, על כל מה שזה אומר. כלומר, 'הטוב והרע' מייצגים בעצם, 'גן עדן וגיהינום', לצורך העניין, שזה בדיוק הדבר שבאנו להכיל בתוכנו ולשחרר אחיזה ממנו.
אין באמת 'טוב ורע.' וגם מי שחווה את ידו של 'הרע,' או את תמיכתו של 'הטוב', או שהיה בעצמו 'טוב ורע', זאת חוויה לצורך. זאת יצירה.
אין על זה עונש, אין על זה הרחקה מקהיליית האנוש, זה תפקיד.
זה תפקיד יצירתי, 'הטוב והרע'.
את יכולה לכתוב ספרים על סוגי 'הטוב' וביטויים או סוגי 'הרע' וביטויים, בקלות. זו תוכנה שמתפרקת, אין 'טוב ורע', יש, 'יש'; יש יחסי גומלין שמאפשרים לנו להגשים את עצמנו דרך חוויה אחד בעזרת השני ודרך השני.
בכדור הארץ זה קשה, משום שיש אחיזה בתוכנה האנושית של 'טוב ורע', נכון, לא נכון, בסדר, לא בסדר, והשוואתיות מתמשכת של דורות על דורות לגבי שווי ערך. אין שווי ערך מעצם ההיות, זאת התוכנה האנושית בה אין שוויון ערך.
שווי ערך אומר, שווי ערך מעצם היות.
שייכות מעצם היות.
כבוד לעצמי ולזולת מעצם היות.
זה לא קיים בתוכנה האנושית. בתוכנה האנושית ישנה הפרדה וכמו שאומרים חבריי זה זמן של ההפרדה הנפרדת מעצמה (ואני כבר רואה שאני אפילו מהווה שופר יחד איתם וזה מאוד משמח אותי), הנה עוד חיבור, את רואה? זה ממש מדהים העניין הזה ואני יכול להגיד את זה מפני שאני כבר בחוויה המחוברת, אבל אני גם יודע מה זאת הפרדה, לא מזמן חוויתי אותה, לא מזמן נפרדתי ממנה"
האם זה יתממש?
דויד:
"בוודאי, זה מתממש. ככל שאת ודורית וכל אנשי המאסה הקריטית מכילים בתוכם את 'הטוב והרע', את כל מנעד הרגשות האנושי כחלק מחוויית אנוש, מהמקום של המודעות ליצירה, ביחד עם המודעות לנצח שחווה אותה, זה קורה, וזה קורה את-אט גם כעת.
כבר אמרתי, זה לא סותר כאב וצער, כיוון שכאב וצער הם חלק ממנעד הרגשות האנושי, אבל זה לא רק. כלומר, בעצם ההתייחסות אמורה להתהפך למקום של כמה אתם עשירים; עשירים במנעד רגשות עצום שיכול להבין את לב ליבו של כל רגש, של כל אדם שמרגיש ככה או אחרת, ל'טוב ולרע', כיוון שמנעד הרגשות האנושי גרם לכל אלה שבחרו להיוולד בגוף פיזי ב'כדור לימוד' להתנסות 'בטוב וברע', בעליונות ובנחיתות, בשכחה, בעיוורון, באגואיזם, באגוצנטריות, בכל הדברים שאתם שוללים. זאת חוויה לצורך, והיא תמיד, תמיד, תמיד מקושרת לכל הנשמות האחרות באותו מעבר חיים ולא רק.
כלומר, יש כאן חיבור ענק של תודעות. יש כאן שינוי שקשה לתאר אותו במילים, בעצם זה שאת יכולה להכיל התעללות, שנאה, רצח, כרוצחת, כמתעללת, כקורבן וכמקרבן. ברגע שאת יכולה להכיל, (את וכל אנשי המאסה הקריטית), את כל העזרה וטוב הלב והוויתור והאכפתיות וכל הדברים שנכללים במחלקת 'הטוב', אין יותר צורך ב'טוב ורע'. זה לא רלוונטי. ברור שכולנו 'אחד' וברור שנושיט יד אחד לשנייה כמיטב יכולתנו, אבל לא עוד על חשבוננו ולא במקומנו. ברור שאנחנו חלק מהפאזל וכל אחד מאיתנו מצווה להגשים את הפוטנציאל שלו דרך חוויה. כל השוואתיות משוללת היגיון מהמקום הזה. למי תשווי את עצמך, למי שאת לא? זה ברור הרעיון?"
איך עושים את זה?
דויד:
"תרשי לעצמך להזדהות, איך את אומרת, דורית, לעשות שיווי צורה עם כל ה'טוב' וכל ה'רע'. ברגע שאת מצליחה לעשות שיווי צורה עם ה'טוב' ועם ה'רע', באמת, את לא צריכה אותו יותר. זה יקרה מעצמו.
שיווי הצורה עם כל הרגשות גורם לכך שאף רגש לא ינהל אותך יותר, גורם לכך שאת תהיי במקום של אבחנה ולא של ביקורת ושיפוט, לא על עצמך ולא על שום דבר אחר. ושוב, זה לא אומר שלא תתבונני מה-7 באוקטובר עד עצם היום הזה במקום מזועזע, כואב, גם כן.
את מבינה, זה צירוף של כל הרגשות אל מארג אחד שאפשר לחוש את כולם ולהבין את כולם, אבל אף רגש, איננו את הוא יצירה. אף רגש לא מנהל אותך.
למעשה זה מעבר למשהו מאוד הגיוני ושפוי, מפני שברגע שהביקורת, השיפוט, הפחד, האימה, האיום, זזים הצידה או מתפוגגים, את פועלת בצורה הכי הגיונית ונכונה ברגע נתון של זמן, לא מתוך כעס ולא מתוך התנגדות ולא מתוך ביקורת, ואת מקבלת את כל נקודות המבט, מסכימה עם מה שאת מסכימה ופועלת לפי הלב שלך, לפי מה שנכון לך.
את מבינה, אותו מעגל של 'היה' והפחד ממה שיהיה, או ההתגוננות, הזהירות ממה שיהיה, אותה מערכת אוטומטית מתפרקת וכל התרגילים שניתנים ומתאימים לך, טובים אם זה עוזר לך לפרק אותם. גם את, גם אני, גם כל האנושות הזאת לאורך הדרך, הייתה בתפקידים רעים, מרעים, אגואיסטים, אגוצנטרים, מכאיבים, מתעללים, לא מתחשבים. גם את, גם אני, גם כל האנושות הזאת הייתה בתפקידים של מסירות והתחשבות, נתינה ועשייה למען מעומק הלב והנשמה באותה מידה. ועד שלא תתאפשר תפישה שכל ההתנהגויות האלה וההתנהלויות האלה, כל התוצאות שמתארעות כתוצאה מרגש מסוים, הן חלק מהגשמה דרך חוויה, הן בסדר גמור, לא ייווצר שינוי.
רק עכשיו אני מבין שהכול זה כלים, יצירות, המצאות גאוניות כדי שהאנרגיה הנצחית, הנשמתית, תגשים את הפוטנציאל שלה, ובכל עולם יש המצאות גאוניות אחרות, על פי התוכנה של אותו עולם. בפליאדות יש גוף אחר. יש מקומות שבכלל אין גוף, יש רק אנרגיה. הדגש צריך להיות על הגאונות ההמצאתית, היצירתית, הבלתי רגילה, שמייצרת הצגות ותפקידים שדרכם כל אחד מאיתנו יכול לחוות את הפוטנציאל שלו, עם אינספור נשמות אחרות. כל ההצגות האלה הן אשליה לצורך.
אני הבנתי שלא יכול להיות מישהו, דיקטטור, ששולט ומשתלט ומנצל את האנשים שלו, אם אין אנשים שמסכימים לזה, או שמשתפים פעולה עם זה, גם אם הם לא מסכימים.
לא יכול להיות תפקיד ולו המזערי והלא נחשב ביותר מבחינת התפישה האנושית, מבלי שיש לזה מקום. אם אין לזה מקום, אין תפקיד. את מבינה?
לקבל ש'זה ככה' לא אומר שאת אוהבת את זה. בעצם, את יכולה להבין את הטרנספורמציה הענקית שלקחנו על עצמנו, ואני ממשיך אותה. אומנם אני כבר לא שבוי בתוכנה האנושית, אבל אני מחובר אליה, וזה שאני מחובר אליה עוזר לי גם להסביר לכם, אבל גם לעזור לחברים אהובים שנרצחו, שנמצאים באיזשהו לימבו של רגשות קשים."