חיים ומוות קשר בין נשמות – חיים והחיים שאחרי

מדריכים: "בוודאי שיש."

מדריכים: "בוודאי. זה עניין של מצב התודעה, הצורך, אבל בעיקר התפיסה, מצב התודעה שגורם לאותו חלק או לאותה השתקפות להופיע מיד שוב מבלי להתחבר לשאר ההשתקפויות, ההבנות, התובנות. לכן דימינו גם את הדרך האנושית כדרך שמתפצלות ממנה דרכים רבות על אף שזו דרך אחת, מה שדורית אוהבת לכנות הקרן הארצית על התפצלויותיה.

תשובה: אין דבר כזה שאין חוויית לימוד, לומדים תמיד, אך בלי העיבוד היותר נרחב של הנתונים. דוגמה קיצונית, נניח שאדם התאבד, ואחרי ההתאבדות שלו הוא פתאום ראה מה זה עשה למשפחה שלו ומה קרה לאנשים סביבו ומחליט לחזור לגוף מיד. ההשתקפות הזאת כאילו מקבלת עצמאות, זוהי התפצלות של התפצלות. אם אנחנו מדברים על הענף הראשי ועל ענפי המשנה שהם הגלגולים השונים, אתה לא מת ומתחבר לשביל הראשי וממנו נוצר שביל נוסף, אלא מתוך השביל הצדדי יוצאים עוד שבילים צדדיים. זה כאילו תת, תת השתקפות.

יש השתקפות ראשית, זה השביל של כדור הארץ, ויש תתי השתקפות שהרי בשביל של כדור הארץ הנשמה לא יכולה למצות את כל הדברים במעבר חיים אחד, לכן יש לה כמה מעברי חיים המאפשרים את מיצוי הפוטנציאל, ויש מעברי חיים נוספים שהם התפלגות של הענף המשני. ז"א, זה כבר ענף של ענף. זה לא משהו רע, זה חלק מהדרך. בהחלט יכול  להיות מצב של אימא, למשל, שנפטרת בגיל צעיר ומשאירה את הילדים שלה, המחליטה שעליה לחזור מהר כי היא צריכה לשמור על הילדים שלה. אין שום התחברות בתודעה שלה לשביל הנבחר.

בזמנו סיפרתי לכן על הילדה שנולדה לאיזושהי משפחה בדלהי בהודו, ומרגע שהיא התחילה לדבר היא רצתה לחזור הביתה לכפר הקטן לבעל ולילדים שלה. אצל ההודים האמונה היא שאחרי מקסימום ארבעים יום שהאדם נפטר הוא צריך לתפוס גוף חדש ורצוי שזה יהיה לאותה קסטה. היא לא הצליחה לחזור לאותה קסטה, אבל משום שהזיכרון של מעבר החיים הקודם, עוד ער השאיפה שלה הייתה לחזור לאותו בעל ולאותם ילדים.

ההורים שלה עשו בשכל בכך שהם לקחו אותה לכפר הקטן מפני שמחוויית האבסורד היא הבינה שהיא לא יכולה להיות אימא של הילדים שלה ואישה לבעלה, אלא לחזור לחיות את החיים החדשים שלה במלואם, כילדה במשפחה החדשה שלה. אבל השאיפה/הרצון הוא כאילו המשך של החלטה שהייתה כשהיא מתה.

תשובה: הם בצל ההחלטות, האהבות והשנאות שהיו קודם. לכן אמרתי שאין עיבוד ויש למידה. אין עיבוד שמאפשר לעשות את הלמידה יותר קלה, יותר שלמה, יותר מכילה ויותר מקיפה. זה חלק מההתנסות.

תשובה: נכון. אם זו נשמה שהתאבדה או אם זו אימא שמתה בגיל צעיר ורוצה לחזור לילדים שלה, זו אחיזה באיזושהי תפיסה או באיזושהי דעה שהייתה יותר חזקה ממנה שלא אפשרה לה לפתוח את התודעה שלה להבנה יותר רחבה.

תשובה: רב הנשמות עוברות לתחנת מעבר ומקבלות שם את הפרופורציות, את הראייה היותר רחבה.

תשובה: יכול להיות. את יכולה לתקשר ולראות אם זה הוא או לא. התינוק שלה הוא נשמה שהייתה במיליון תפקידים יחד איתה. זה הגלגול האחרון שהיא זוכרת או שהיא יודעת. ההתייחסות שלנו היא למה שאנחנו יודעים. הוא יכול היה להיות בן שלה או מאהב שלה, חבר לנשמה שלה שהיא הייתה איתו. הדלאי לאמה אמר: I've never met a stranger  מעולם לא פגשתי אדם זר. גם אנחנו נפגשנו, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות, וההתייחסות הספציפית שלנו אחת לשנייה נוגעת מהמפגשים האלה. הרבה פעמים זה משתנה.

נניח שבאים עם איזושהי הערכה או הערצה או חשדנות או כעס כלפי בן אדם מסוים, המפגש הנוסף מאפשר לשנות את ההערכה ואת התפיסה על פי מצע חדש. אבל האינסטינקט הראשוני זה הזיכרון של פעם.

תשובה: הזיהוי הוא זיהוי טלפאתי ע"י רטט, ע"י ריח על חושי, על ידי הרגשה מי הנשמה השוכנת בגוף הספציפי. זה קורה בדרך כלל באופן אינסטינקטיבי. על פי ניסיוני, לא רק האישי, זה ממש מעורר אותנו כשאנו פוגשים נשמה אהובה / אחות או מי שיש לנו חשבון ארוך עימה.