לפני מספר ימים בארוחת הערב שאלה אותי חברה איך זה לגדול עם מודעות רוחנית בבית מגיל צעיר? היא שנחשפה לתחום לאחרונה, מעידה כי זה שינה את חייה והשפיע מאוד בעיקר על הדרך בה היא מגדלת את ילדיה. אני גדלתי עם אמא שמלמדת ומאמנת אנשים רבים בדרך לפיתוח ויישום המודעות הרוחנית בחייהם, מתוך האמונה שהרובד הרוחני שלנו / התודעה היא החלק המניע שלנו.
לעובדה שגדלתי בבית רוחני יש ההשלכה גדולה על חיי. כבר כילדה יכולתי להרגיש את ההשפעה של המודעות הרוחנית על דרך החשיבה והביטוי שלי. למרות שהנושא לא היה מדובר אז בחוץ, הוא היה בהחלט מדובר ומיושם בתוך הבית, בסביבה התומכת שלי. תחת תפיסה זו למדתי שאני יכולה לשנות רק את עצמי ולא את האחרים, שהתגובה והפרוש שלי למה שקורה קובעת את איכות החוויה שלי (סבל או אושר) שהאחריות והמחויבות לבחירות היא רק שלי, ולכל בחירה יש השלכה/תוצאה.
עוד למדתי שהכול צפוי והרשות שלי נתונה לבחור כל פעם מחדש. שכל טעות היא רק ניסיון ללמוד איך לעשות את הדברים בדרך שתקדם ותשרת אותי. שכולנו שווים בבסיס מכוון שכולנו נשמות בתוך גוף ושמערכות היחסים המשמעותיות ביותר שלנו לא התחילו כאן ועכשיו (בגלגול הזה).
עם השנים פיתחתי מודעות ורגישות לאחר ואימצתי מבט רחב יותר על העולם, בניסיון להבין מה עומד מאחורי התנהגות כזו או אחרת ואיך זה משפיע על מי שאני. עוד למדתי שיש לי אפשרות ליצור את המציאות שלי בעזרת הדמיון, שיש סיבה לכך שנולדתי, שלכל אחד יש יעוד בחיים ושביקום קיים כוח מניע גדול ורחב יותר מכפי שניתן לתפוס בחשיבה האנושית.
לצד כל הידע והמודעות האינסופיים איתם גדלתי התחיל להיווצר אצלי פער בין תודעתי הרוחנית אל מול המציאות הארצית שיצר חווית תסכול, ותחושה של חוסר סיפוק. מול הידיעה שיש לי יכולות, שקיימת בי השאיפה לעשות דברים בגדול והתחושה שהנשמה היא אנרגיה אינסופית ללא גבולות. עמדו המחשבות הפנימיות והאירועים החיצוניים והגוף כגבולות שיש להלחם בהם / להתגבר עליהם. בפועל כשדברים שציפיתי לא קרו, או דברים שתכננתי לא יצאו לפועל בדיוק כמו שרציתי, או כשלא הצלחתי לתרגם את המחשבות למעשים וכשנשביתי בפחדים שלי והרגשתי תקועה, כעסתי על עצמי, ביטלתי את עצמי ואת דרך הפעולה שלי ונמצאתי בחוויה של תסכול ,סבל עד חוסר אונים. מה שלא הבנתי אז, היה שהמימוש אמור להיעשות דרך החיבור שבין הנשמה לגוף שיוצר מסגרת מאפשרת, ואני תפסתי את החוויה בגוף כמסגרת מגבילה.
בחיי פגשתי לא אחת אנשים שקשה להם עם החיבור לארציות ויש לזה ביטוי מגוון: יש כאלה שרוצים לזכות בלוטו כדי שיהיה להם כסף ללא מאמץ, אחרים שרוצים לשמור על משקל תקין בלי לשנות הרגלים, לשנות קריירה בלי לקחת סיכון, לחיות באיזון בלי לוותר על שום דבר ביומן, להשיג בן זוג מהכורסא בבית וכדומה…. כולם אנשים מפותחים ומדהימים עם מודעות גבוהה שמרגישים תסכול גדול מפני שהדברים לא קורים כמו שהם רוצים שיקרו. התסכול הזה מבטא את חווית הפער בין התודעה הרוחנית לארצית ואז מתפתח מנגנון הפיצוי והם מוצאים עצמם קונים בלי סוף, או נעים בין התחושה שהם יודעים הכול ולא יודעים כלום, או נמצאים במקום של בחירה אינסופית ומרגישים שאין אופציות, או מוקפים אהבה ומרגישים שהם לבד וכדומה….הכול בעניי, קשור "למלחמה במה שיש" ולחוסר הסכמה לקבל את החיים בגוף אנושי על גבולותיו ומגבלותיו. ועד שלא תיווצר השלמה כנראה שהדברים לא ממש ישתנו., …
אני מאמינה שככל שנתפתח ונעלה מדרגה ברמת המודעות הרוחנית שלנו כך נוכל לראות יותר את המקומות בהם אנו "נלחמים" במה שיש וללמוד לקבל את עצמנו באהבה כנשמה בתוך גוף, שיש לה את כל הכלים כדי לממש את עצמה בעולם הזה. מתוך ההלימה בין המודעות לעשייה בפועל נוכל להבין שלכל אחד מאיתנו יש פוטנציאל נשמתי, אבל המימוש שלו בפועל נתון לבחירה וקשור למערכת היחסים המיוחדת (שבעיני משולה למערכת זוגית לכל דבר) שנרקמת בין הרוח לגוף.
יכולות הנשמה מחוץ לגוף מקבלות משמעות ודרך ביטוי אחרת בתוך הגוף ולא בכדי להשאיר אותנו בפער שבין מה שהיינו רוצים לעשות ומה שאנו חווים בפועל, אלה בכדי ללמד אותנו לרקוד טנגו, ללמד את הנשמה לשרת את הגוף ואת הגוף לשרת את הנשמה באופן שיקדם אותנו בקצב הנכון לנו.באופן שיאפשר לנו להתבונן בדרך הפעולה שלנו, להקשיב לצרכי הגוף שלנו (קצב, מנוחה, ספורט, תזונה וכו'…), לממש את עצמנו – להעיז ללכת עם החלומות, ליצור את מה שאנו רוצים בדמיון ואז לשים עצמנו במקומות שיאפשרו לו להתגשם, לשמור על נקודת מבט רחבה, לבחור במודע, להכיל ולקבל את עצמנו ואת כאנושיים על כל הטעויות שלנו, הפחדים שלנו, המקומות בהם אנחנו מבקרים, שופטים, כועסים וכדומה…להתמקד בדרך ולא בתוצאה, וללמוד לקבל את מה שיש באהבה, הרי לו יכולנו לעשות את כל אלה כנשמה מחוץ לגוף לא היה צורך בחיבור!
כדי לממש את הפוטנציאל הנשמתי שלנו חשוב גם לוודא שנקבל את ההזנה הנכונה. בדיוק כמו בדוגמא של הבלוט שהופך לברוש רק באדמה מזינה עם מספיק שמש, מים ומזון. במבט לאחור אני יכולה לראות אך הסביבה המזינה שלי הייתה התא המשפחתי שלי (כולל המדריכים הרוחניים). סביבה זו אפשרה לי לבטא את מי שאני ,להתבונן על הדברים מנקודות מבט שונות, להסתכל פנימה ולמצוא את התשובות תמיד בתוכי. לחזק את המיוחדות שלי, להקשיב, להיות פתוחה לקבל את האחר ואת עצמי כמו שאני ובעיקר ליישם כלים כדי להתמודד עם הסביבה החיצונית ששימשה כמראה נגדית ועזרה לי לפתח את עמוד השדרה, לגלות את עצמי וללכת עם זה הלאה.
כמאמנת בכל פעם שמגיע אלי מתאמן או מתאמנת שמתלוננים על הקושי בחיים עם מסגרות ועל פער גדול בין היצירתיות למימוש בפועל, אני בודקת אך מערכת היחסים שלהם עם הגוף כישות נפרדת נתפסת? בדרך כלל התשובה היא שהגוף מהווה עבורם "מסגרת מגבילה" וזה עבורי רמז עבה לחוויה של פער בין הרוחניות לארציות. וכאן המקום להתאמן על שינוי התודעה שתאפשר חיבור ולמצוא את הרוחניות בתוך הארציות דרך מימוש עצמי, חמלה, אהבה, קבלה עצמית ובחירה מחדש.
גם כאמא אני שומעת את עצמי שואלת את הבנות שלי שאלות שיאפשרו להם לראות שהדברים שלא מסתדרים להם ומערכות היחסים שלא ממש מתנהלות כמו שהיו רוצות, קשורות למי שהן ביחס לאחרים, שהן לא יכולות לשנות את הסביבה, אלה את עצמן ובכך גם הסביבה תשתנה. אני שמה דגש על החזקות שלהן, מכוונת אותם להקשיב לגוף ולאינטואיציה, נותנת להם כלים ליצור את המציאות בדמיון, להתחבר למה שיש ולנצל את המתנות איתן הגיעו לעולם עד תום. ברור לי שאני יכולה לספק סביבה מזינה, אבל בסופו של יום כל אחת מהן תבחר האם ואך לממש את הפוטנציאל שהינה. ולאמונתי, ככל שהן יקדימו לפתח מערכת יחסים טובה ומזינה בין התודעה הרוחנית לארצית שלהם יהיו להן פחות "מלחמות" בדרך וכך גם תחושת הפער בין הרצוי למצוי בחייהם תקטן.
לגדול על מודעות רוחנית זו מתנה בעיני, זו דרך שמאפשרת לנו ללמוד שאנחנו לא לבד, שיש כלים שיכולים לעזור להקל על ההתמודדויות בתוך העולם הארצי ובעיקר שיש לנו חופש בחירה ומה שכיף שזה אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל.
בברכת תודעת האהבה העצמית, שירי ליבשטיין M.A. בדרמה טרפיה מאמנת מטעם ביה"ס לאימון בלונדון, היפנותראפיסטית, מטפלת ב – VOICE DIALOGUE ומאמנת בשיטת טים קלי ייעוד אמיתי. www.shiril.co.il