הרובד הרגשי טומן בחובו

אני מבקשת להסביר כמה מושגים לפני תקשור המדריכים הרוחניים:
"מהות האור" – כינוי לנשמה, לניצוץ שאנו.
"הוויה השתקפותית" – החיים בגוף, כל גלגול בכל עולם שכן הנשמה על מנת להגשים את הפוטנציאל שלה משתקפת בהרבה דמויות בכל מיני עולמות.
"גבול הוויה" פרק חיים. לכל מעבר חיים אורך הזמן שהנשמה משתקפת אל תוך הגוף. למעשה כל השתקפות היא "גבול הוויה".

ניתן לחיות חיים שלמים מתוך אי הכרה בכל אפשרויות המימוש והמיצוי עקב דעות, אמונות וקביעות על עצמנו ועל העולם המצמצמים את היכולות. כל זאת גורם לנו לחיות בגבול מאד מצומצם המתבטא פעמים רבות בתסכול, בחיפוש, באי שקט ובחוסר שביעות רצון.

המדריכים מסבירים בזו הפעם שהרובד הרגשי מאפשר לנו, דרך הרגשה ותחושה אינטואיטיבית, לגלות שיש הרבה מעבר למה שאנו חושבים מבחינת עצמנו ואפשרויות החיים.

כשהמודעות ההכרתית נפתחת להכרת היותה "מהות האור" בתלבושת אנושית, מתאפשר גילוי תכונות, איכויות, כוחות, שהרבה מעבר לזמן ומקום, בזמן ומקום. כלומר, מתרחב בשבילנו שדה אפשרויות עצום, הן מבחינת הביטוי והמימוש האישי והן מבחינת החיים והיחסים.
התקשור ניתן בקבוצת נשים, תוך כדי הדרכה במדיטציה.

מדריכי ספיראלת האור: הרובד הרגשי טומן בחובו את היכולת לחוות את הידיעה העל חושית, את ידיעת "מהות האור", בהוויה ההשתקפותית, גם מבלי שהמוח האנושי מתרגם זאת למילים עדיין.
אותה תחושה מהווה הכוונה, מכוון, אור דרך, וככל שמתעורר המוח האנושי מתרדמתו, וככל שאתן מתאמנות, עולה יכולת התרגום מתת ועל המודע אל המודע, עד שההפרדה בין המודע לבין תת ועל המודע מתפוגגת, בתוך גבולות ההוויה.

במעבר החיים הנוכחי כמו בשאר מעברי החיים יש "גבול הוויה" של ההשתקפות. הגבול הזה נשאר אלא שניתן כבר לחוות ב"אין גבול" בתוכו;
זה עדיין המוח האנושי, זו עדיין התפישה הסובייקטיבית, זה עדיין במישור הפיזי התכליתי, אך מתוך "אין גבול בגבול נתון".
ככל שתרבנה להתאמן, אותן תבניות מעכבות, או שמא נאמר אותן תבניות מוגדרות שניתן לתאר אותן כגבול בתוך גבול, בתוך גבול, שהרחיקו לצורך חוויה מהגבול הנתון, אלה נמסים ואתן מגלות "אין גבול בתוך גבול נתון".

דמנה לעצמכן לצורך הבהרה, את מה שמכונה בעולמכן בבושקה = בובה בתוך בובה, בתוך בובה, בתוך בובה.
דמנה את "גבול ההוויה" כבובה הגדולה ביותר ואת הצמצום והכיווץ שנוצר לצורך חוויה מבחינת המודעות, מבחינת מיפתח הזיכרון הקטן, כבובה הכי קטנה, כשהתנועה, האפשרויות, מתנהלות בתוך הבובה הקטנה.
אך שמתגלית הבובה הגדולה לצורך העניין, כל האחרות כמו נמסות, כמו פותחות את עצמן למרחב הגדול. זוהי דוגמה מאד פשטנית ומאד קטנה ל"אין גבול בתוך גבול נתון". אינכן מתפשטות מחוקי האנוש רק מהאחיזה בהן".

כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי

פתוח