יהושפט: "אעביר דברי ואנסה לענות על שאלותיכם. ראשית, זוהי בחירה ללא כל צל של ספק. מה שלקח על עצמו יצחק רבין סיים בנאמנות. בחר לעצמו לצאת כשהוא מרגיש חלק מ…כלומר, בתחושת שייכות מלאה שהייתה חשובה לו תמיד ושלעתים כל כך קרובות לא חש אותה. חש ההיפך – בדידות, ניתוק.
בהיותו אדם קולט ורגיש מאוד ידע בחושיו הפנימיים, וגם בהכרתו המודעות, לראות לבב אנוש מעבר ליכולת הראייה הסובבת שלו. הוא קלט את הלכי הרוח של הסובבים אותו, ואני מתכוון לאמיתיים, לא לאלה הנובעים מבעד למסכה.
מבחינת עצמו, עשה פריצת דרך גדולה במעבר זה מאיש מלחמות לאיש של שלום. הלוחם הרוחני עלה ופרח וזאת תהיה משימתו גם בחיים שמעבר. "צדיק באמונתו יחיה" – אפשר לייחס אמירה זו ליצחק רבין על אף המחלוקות, הפחד והשנאה.
הוא מהר מאוד יתעשת לאחר המוות, לאחר התקפלות, פיזית ורוחנית כאחת, של הלם ושוק, יתיישר גוו והוא ילווה את הלווייתו ברוב עם והדר. דרכו ידועה לו ואין לחשוש לו. ייקח לו עוד זמן לעכל את הרעיון שהוא לא יכול להשפיע יותר, עליו לעבור תהליך של ויתור. אך כפי שאתם מבינים, אין פה כל בעיה וכל קושי (בגדול). הבחירה הייתה משני טעמים:
א. חיתוך מהיר ובאחת. קרי, של מעבר ללא חבלי לידה. מעבריו בחיים האלה ובחיים אחרים היו כרוכים בחבלי לידה של שינוי ועליו היה לחוות את המעבר באחת.
ב. העבר השני של המתרס: הנפגע. הוא מכיר את החלק של הפוגע לא מתוך רצון לפגוע, להרע, אלא מתוך צורך להציל מדינה שיהיה בה ביטחון, אך בכל זאת, מנקודת מבט מסוימת של המחסל המיישר קו. זה איננו מבט רחב, ואני יודע שרוב האנשים בעולמכם מסתכלים כך מנקודת מבט אישית, בין אם זו מטרה חברתית או פרטית. הרעיון הוא אותו רעיון ולמעשה עשה את המעבר לראות את הצד של הנפגע בפועל. למעבר הזה הייתם עדים לא מזמן (בשנים האחרונות) ואת המעבר הזה בחר הוא לא כרגע – התנתקות מהחיים האלה.
כל האשמות על מחדלים מיותרות, אבל אני יודע כי דברי מיותרים כי זה לא יעזור. בעולמכם הדרך היא הסקת מסקנות ולמידת לקחים, וטוב שכך, עד שתצמח זווית ראייה רחבה של אנשים באופן מסיבי ואז לא יצטרכו עוד מלחמות, לא יצטרכו לדחוק רגליים של אף אחד.
יגיעו למסקנה של רבין שאין אפשר לחיות לאורך זמן אחד על חשבון השני. הרעיון הוא שלכולם יהיה. אדם עם בטן מלאה לא גונב אוכל.
שאלתם על הרוצח שלקח על עצמו משימת התהילה הגדולה, את הרישום בהיסטוריה.
שתי נקודות:
1. נובע מחוויית ההקצנה. עד שלא יחווה עד תום את כל המחירים של ההקצנה לא יוכל להיפרד ממנה. לא יוכלו עיניו להשתחרר ממוסרותיהן, לא יוכל להרחיב מבט.
2. תסביך נפוליון. צורך במקום, במעמד, גדולה תחת כותרת של אידיאליזם.
לכל אדם שבילו, התנסויותיו. לא רק שזה בלתי נמנע, לא רק שזה כורח המציאות, אין דרך אחרת! זו דרך הלמידה, ההתפתחות. אף על פי שאתם מסווגים נורא ונפלא, הרי שבמבט הכללי של הדברים כל החוויות שוות, האיומות והנפלאות".
שאלה: לגבי "העבר השני של המתרס, הנפגע", מה פירוש?
יהושפט: "כמיטב רצוני לתרגם את הדברים לשפת ההבנה שלכם, לא תמיד אני מצליח. אם תיקחי רק את המעבר הזה של רבין כאיש צבא המחליט על גורלות, לוחם מנקודת ראות של פוגע, אדם הנלחם על ארצו וכו', התוצאה הסופית היא גירוש ופגיעה באנשים אחרים שאינם שייכים לעם שלו. ואינני מתכוון לקטרג על אמונה, אך מזווית ראייה אחרת, הרי שבזכות אבות גרמתם לאנשים להיעקר מאדמתם בתחושת צדק מוחלט מבחינתכם, לא כך חשבו אלה שנעקרו.
הבחירה שלו הייתה לחוש את הצד הנפגע שהחלה כשהתחיל להבין במודע את הצד הנפגע, כשהחל לראות שהצדק הוא מנקודת ראותו של המסתכל ולא אבסולוטי, והדרך לחיות בארץ היא על ידי שלום, על ידי כך שכל אחד ואחד, לא משנה בן איזו דת הוא, יהיה מקומו בטוח".
שאלה: מה התפקיד לגבי התהליך ועל ירושלים?"
יהושפט: "אתן הרחבה כמידת הרשות שנתונה לי וכמידת היכולת לתת הרחבה בזמן של שינויים כה גדולים כשכל החלטה פותחת דלתות, והחלטות אחרות פותחות דלתות אחרות, וזה לא מוחלט.
באיזשהו מקום ואופן, בצורה הולכת וגדלה, הוטל העול על כתפי האחד – יצחק רבין. מסביבו התפתלו אנשים בספקות, התנגדויות ושאלות, וכיוון שאותו עול רבץ על כתפיו בלבד, באיזשהו מקום ואופן הייתה התנערות, בלתי מודעת ובלתי מכוונת, מאחריות מללכת בדרך שהוא בחר בה. גם בקרב אלה שנראו נלהבים ומסכימים הוא היה בודד. כולם היו זקוקים לשכנוע של האירועים מסביב שהדרך היא נכונה, כשכל פיגוע ערער את הביטחון. כמעט שלא היו סביבו כאלה שהיו חדורי אמונה, מוכנים "ללכת על כל הקופה", וזהו מצב לא בריא שאיננו מאפשר התפתחות נכונה. היה עליו לקרוע את עצמו מבימת האירועים ולאפשר מקום לקולות אחרים, לדרך שתשלב יותר ויותר אנשים בתוכה.
במובן מסוים אוכל לדמות המצב למסרים שמגיעים מאיתנו. לעתים המסרים מרטיטים את לבכם, נפלאים, מלמדים, פותחים צוהר, אך אנו איננו נמצאים פיזית עמכם, ולכן קיים פער, לעתים מצומצם, כמו אצלי, כי אני שוקד על תקשורת עם עולמכם, ואצל חלק אחר הפער גדול, ולעתים גדול מאוד. למרות שהדברים הם דברי אור וחוכמה, תחושת היכולת שלכם להתחבר בשטח, בפועל היא קטנה, לפעמים קטנה יותר, לפעמים מייאשת. אם תיקחו זאת כהמשלה לרעיון שרבין ניסה להעביר, תבינו את הפער ביכולת של האנשים, אפילו הקרובים, להתחבר אליו. יש צורך, עם הכאב והמורסות שייפתחו עכשיו, ליצור אינטגרציה מחודשת, ותהיינה לכם הפתעות רבות. זהו תהליך שישלים את עצמו כי אם לא, יש אפשרות שייחלש כוחכם עד להיטמעות ואין ברצוני להפחידכם. הצורך באחדות (וזכרו שכולנו יחד, אחדות הניגודים), הצורך בחיבור שונויות הוא מרכזי לתקומת העם והמשך החיים שלכם.
יש לכם יצר הישרדות חזק מאוד ויכולת להחזיק גם בידי המתנגד בשעה קשה, גם שנראה שידי רוב המתנגדים, לאחר שפיכת הלכלוך החוצה, יתאחדו בלית ברירה.
באיזושהי מידה ואופן יש צורך לשמור על חוט השדרה שלכם כעם וכפרטים בדיוק כפי שיש צורך לשמור על כבודו של הזולת. מנקודת מבט אחרת, האינדיבידואל והכלל כעם מול ה"אניים" שלו. הצורך בייחוד והפוטנציאל של העם שלכם (וכל העמיםׁ) מיחד עם ההשתלבות במרחב עם עמים אחרים, במקרו כמו במיקרו. הרבה דברים תלויים בלכידות, באיזון ובשפיות הדעת. באופן כללי אתם תהיו בסדר, מה שלא יהיה".
שאלה: האם פרס הוא האדם המתאים?
יהושפט: "כן ולא. גם הוא יצטרך לעשות שינוי, לפתוח את לבו לראייה שונה, לקבל את השונות. ראשו פתוח יותר מלבו. יש לו תפקיד מרכזי לגבי הלמידה שלו במעבר זה וגם לגבי הכלל. הוא לא ינהיג להרבה זמן".
שאלה: האם מותר בשלב זה לעזור לרבין, מה לעשות?
יהושפט: "לשלוח הרבה אהבה, כפי שמתפללים אצלכם לעילוי נשמה, יעזור להבנה, לקבלת גזר הדין. זה כל מה שצריך, ניתן ורצוי לעשות.
הוא, כחייל אמיץ, לקח על עצמו לסיים חלקו בפרידה ובכך להקל עליכם".
דורית: למוח האנושי שלנו מאוד קשה לקלוט שלכל הרס יש תקומה. אנחנו מאוד מפחדים מהרס, אנחנו לא מבינים שבקיצוניות ובקיטוב שאנחנו חיים, חייב להיגמר משהו בשביל שיתחיל משהו חדש. אנחנו עדיין לא נמצאים במקום של הכלה. זה כמו "סיר המרק" : שמים עוד גזר, עוד פטרוזיליה וזה משנה את הטעם. מבחינת התפיסה שלנו אנחנו נמצאים במצב שצריך להיגמר משהו בכדי שיתחיל משהו אחר. אנחנו לא יכולים לעשות המון דברים בו זמנית. בגוף פיזי בכדור הארץ אנחנו לא יכולים לעבוד בעבודה מסוימת ובמקביל לעבוד בעבודה אחרת. בגלל התפיסה הזאת קשה לנו להבין שתהליכי הטבע הם שמשהו נגמר ומשהו אחר צומח תחתיו. הפרח פורח, משיר את הזרעים שלו ונובל ואז הזרעים שלו גדלים מחדש. אחרת לא נעשה שינוי בעולם של קיטוב. בעולם שלנו הדברים פועלים על שחור ולבן, על מוות ותקומה חדשה. זה נכון גם בפוליטיקה, הסיאוב שקורה, קודם הכול היה מתחת לשולחן, ברגע שהדברים יוצאים החוצה כבר קשה לעשות דברים מתחת לשולחן, אז כאילו התחושה היום היא של הסתאבות והתרסקות גדולה. אנחנו נמצאים בשלב ביניים.