התקשור אותו אני מביאה בפניכם, עשה לי חיבורים מאד משמעותיים;
המדריכים מדברים פה, על אחד מהדברים שמאד מאתגרים כיום, הגלום במשפט "על הדבש ועל העוקץ על המר והמתוק" משום תפישת העולם האנושית המתפללת לדבש ומפחדת מהעוקץ, בדרך של דעות, אמונות וקביעות, שהוטבעו ועדיין מצויים עמוק בתת ההכרה האנושי ומפעילים אותנו אוטומטית.
עוד אומרים המדריכים, שכל מי שבחר בשינוי מודע, דרך החיבור למהותו, לנשמה שבו קרי, לשנות "כרטיס זיכרון" במוח כפי שהמדריכים מכנים זאת, משמש כ"רוח גבית לשינוי". במילים אחרות, השינוי התודעתי בא דרך כל פרט ופרט, המשנה את תפישת העולם שלו ומשפיע בכך על הסובב אותו וכך נוצר שינוי.
לא תגיע שוב איזושהי דמות מרכזית משפיעה ומשנה עולם, כדוגמת משה רבנו, ישו או מוחמד, אלא השינוי התודעתי יתרחש אצל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי וכך ישפיע על הכלל וישנה אותו.
בנוסף, ההבנה שיש גבולות נשמה מעצם היותנו ואנו מגינים עליהם, כי אם וכאשר לא נגן על הגבולות, נתערבב אחד בשני. שהרי במהות אנחנו כולנו "אחד", חלק מהאחדות. ההפרדה היא לצורך הגשמה דרך חוויה של הפוטנציאל של הבורא והנברא כאחד. מצד אחד עלינו לשמור על הגבולות ומצד שני, או יחד עם זאת, אנו אמורים להיות בתנועה מתמדת, בהשתנות מתמדת.
האינסטינקט הבסיסי ביותר שלנו הוא לשמור על גבולות "האני" בכדי להגשים את הפוטנציאל, להיות בזרימה והשתנות מתמדת, ובעולמות חומר דחוס לשאוף לקבוע, למתוכנן, לידוע שניתן להישען עליו שזו בעצם אנטיתזה למהות בסיסית שכל הזמן משתנה.
את ההיפרדות מהישן אני חווה באופן אישי בעוצמה מאד חזקה בתוך עצמי ודרך האנשים שאתם אני נפגשת.
"השטיח נמשך מתחת לרגליהן" של דעות, אמונות וקביעות, תפישות עולם;
עלינו להתחבר לרעיון ש"השטיח שנמשך מתחת לרגלינו" הוא המאפשר שינוי ושהכול לטובתנו העליונה, תמיד וכל הזמן, גם אם איננו רואים זאת ברגע נתון.
מדריכים: "אחד הדברים הכל כך מאתגרים עבורכם במעבר החיים הנוכחי, גלום במשפט "על הדבש ועל העוקץ על המר והמתוק" זאת בשל אוסף של דעות, אמונות וקביעות משכבר הימים שהוטבעו עמוק בתת ההכרה האנושי. בחרתם לשלוף את ההטבעה הזו, על מנת לשחרר תקיעות משחזרת, על מנת לאפשר החלפת "כרטיס זיכרון".
הטבעות אלו אינן מאפשרות החלפה, כיוון שמעוגנות הן בפחדים וחרדות ומופעלות על ידן. כך נוצר מעגל סגור המשחזר עצמו כל עוד לא נפרץ וכאמור, מעבר החיים הנוכחי נבחר על מנת לפרצו.
פריצת מעגל שכזו כרוכה בשינוי טוטלי של נקודות מבט ובעקבותיהם שינוי תפישה.
"קל לומר" את אומרת ובכן, הקושי נעוץ בהגנות או אם נהייה יותר ספציפיים, בתוכנת ההישרדות ש"כדור לימוד" חלק ממנה.
למעשה הכול פועל על הישרדות, על גבולות הקוד, או שמא נאמר; על הגנת גבולות הקוד, באין ספור צורות, באין ספור עולמות.
אכן, מבקשים אנו לומר כי קיימות תוכנות משנה הישרדותיות הנובעות מעצם ההשתקפויות. במילים אחרות; מן "האין" (הפוטנציאל החובק כל ממנו נברא הכל), שעל מנת לחוות עצמו ברא מתוך עצמו הכל ובעצם כל יצור נברא מופעל על ידי קוד משותף של הגשמת הפוטנציאל האצור בו, כך שדחף הביטוי המיטבי מחד ושמירת גבולות העצמי מאידך מניעים כל יצור נברא בכל עולם, בכל "זמן" ובאין "זמן" באותה המידה.
אכן כשמתבוננים עמוק יותר למקור הנביעה ניתן להבין ביתר קלות את הפרינציפ היקומי; "הוא" כה פשוט וכה מורכב. הפשטות (הפרינציפ), יוצרת מורכבות אדירה = כל נפלאות הבריאה בהתהוות מתמדת.
כל אנרגיה, אף כי קוד/צופן לה, מצויה בהתהוות מתמדת ואחד האתגרים המורכבים ביותר היא חווית עצמה דרך ""קביעות"".
במילים אחרות, כל חווית תוכנה דחוסה כמו "כדור לימוד" למשל, כמו מטשטשת את התנועה המתמדת, שואפת לקבוע, ליציב, למוכר; זה שניתן להתכונן אליו, לשפרו ולהרחיבו, שזו בעצם אנטיתזה למהות הבסיסית המשתנה ומתהווה תדיר.
השינוי התודעתי המתחולל בכל העולמות מהווה איום ממשי על ""העולמות הקבועים"", על השאיפה למוכר והידוע קרי, "התוכנה הישנה" מאוימת וזו הסיבה לאחיזה החזקה, לחוויית האבסורד ולהתפוצצות (תרתי משמע), בעקבות השחזור והאחיזה.
האחיזה אינה מרפה עצמה אלא בכוחה של הרוח הגבית של השינוי. ומה פירוש? – כל אנשי המאסה הקריטית באשר הם, מהווים רוח גבית לשינוי, מאפשרים אותו דרך השינוי שהם עורכים בתוכם; בחשיבה, בתפישה, בהתנהגות ובהתנהלות כתוצאה.
את יכולה גם לתאר זאת, (כפי שעובר במוחך), כהגברת האינטרס החברתי, אך זוהי תוצאה אחת מיני רבות מהמעבר למיפתח זיכרון הולך וגדל.
הדבר בה' הידיעה היא תחושה/דחף, אובדן הישן וגילוי החדש.
גילוי נקודות משען "בלתי תלויות" בחוץ, הישענות פנימה למקור החיים הבסיסי, "מהות האור" הנגזרת מ"מהות הכל".
זהו המעבר הגדול ביותר, חזק ביותר, שבעטיו מתרחשות אין ספור פרידות מהישן = דעות, אמונות, קביעות, הרגלי חיים מקדמת דנן, המאפשרות אין ספור חיווטים וחיבורים חדשים, פרספקטיבה חדשה, היזכרות בתפקיד, טעם ומשמעות חובקים כל, שאינם ממוקדים באדם אחד או בעניין אחד אלא, חובקים את "כדור הלימוד" וכל היושבים בו.
נקרא לכך "מודעות ההדהוד". ככל שגדלה מודעות זו בתוך כל אחד ואחד מכם נוצר גל ההולך וגדל "השוטף" את כולם. גל שיש לו הדף אדיר, תודעתי ומעשי כאחד.
במובן מסוים, ניתן לומר שזה כמו עיוור שלא הבחין כל חייו באור יום, בצבעים, ובמה שקורה מחוצה לו ופתאום לאט, לאט, קרומי העיוורון מתמוססים, הוא מתחיל לראות את הסביבה, הסובב ובעצם את עצמו במראה, כפי שלא ראה אף פעם קודם לכן בשל עיוורונו ומשרואה הוא, אין חזרה אל מהות עיוורת.
אכן, "שבילים שכוסו, כוסו, נפרש עליהם מעבה ואין עליהם מעבר נוסף".
אלא שמדובר בהתפכחות, בהרחבת הראייה, בהתעוררות של זיכרונות. "השביל שכוסה", הוא שביל העיוורון, התבנית הישנה – החלפת כרטיס זיכרון מכמה מגבייט למאה טרבייט כדוגמא מעולמכם כגודל ההתפתחות.
כן דורית, בפרט על מדורי "הגיהינום" נשפך אור ומשכך קורה הרי נפתחים גם שערי "גן העדן" וכל אשליית שבילי "הטוב והרע" מתפוגגת ונפרש שביל חדש, שאיננו מנותק עוד משבילי תודעה אחרים בכל העולמות = ההפרדה שנפרדת מעצמה מתרחשת במלוא העוצמה.
אכן, כרגע עדיין נפרדת מעצמה. קרי, עדיין לא עלה האור ועל כן נתנו את הדימוי של העיוור שלאט, לאט, נחלץ מעיוורונו.
תודעת הלב נחוצה על מנת לחוש אהבה ושלום".
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי