המדריכים הרחיבו מידע על הצורך בקבלת התכונות האנושיות "הטובות והרעות" כמות שהן, מתוך מקום של התבוננות הנובעת מהידיעה שהחיים בכדור הארץ עם כל החשיבות והכבוד, זמניים. מתוך התבוננות וצפייה בזמניות כשהמתבונן הוא החלק הרוחני, הנשמתי, האנרגיה שבלעדיה לא מתאפשרים חיים בגוף. במילים אחרות המדריכים ממליצים לנו לפתח את היכולת להיות בו זמנית המתבונן והחווה כשהמתבונן מאפשר לחווה "שאפו דבוק למראה" כפי שאומרים המדריכים מרחב ראייה, הבנה, קבלה ומתוך כך פרופורציות רחבות.
״השלום הברכה ואור האהבה לך כאן יהושפט עזרה וחברי ספיראלת האור מבקשים ראשית לכל העברת מידע לומר לך כך: בחלופות העיתים נחוץ לחבק את כל הרגשות, התחושות והדפוסים העולים מקדמת דנן ובמקום להיאבק בהם, פשוט לאפשר להם להיות, תוך הכרה מודעת בכך שהם "חלק הכרחי" במבנה התפישה האנושית. כן דורית, "חלק הכרחי", שהרי במיפתח זיכרון קטן, קרי, כשבמודע ההכרתי לא קיים ידע המהות, נוצרים תחליפיזיכרון (זיכרון חלופי) ומה פירוש? פירושו שנבנה זיכרון אנושי המהווה בסיס ביטחון, בסיס הישענות עליו ניתן יהא לבנות חיים. כל מה שאת נוהגת לכנות ״ככה זה״ נכלל בבסיס זיכרון זה. במילים אחרות, הזיכרון האנושי והניסיון המצטבר, יוצרים את אושיות החיים ״בכדור לימוד״ ומחליפים, או באים במקום, החיבור לידע היקומי, מבחינת המודע ההכרתי. התהליך שאת עוברת ומעבירה, נוגע בחיבור לזיכרון האוניברסאלי ועומד על כן בניגוד או בסתירה לחשיבה האנושית המקובלת.
כל מה שאנו מבקשים להעביר, הוא החיבור לזיכרון האוניברסאלי המעורר גם את הזיכרון הפרטי כחלק מהבורא. גישה זו כבר קורמת עור וגידים אם כי רחוקה עדיין מלהוות נחלת הכלל וכאן ברצוננו להדגיש את חשיבות הצפייה והקבלה של רגשות, רצונות, התנגדויות וכיוצא באלה, כחלק בלתי נפרד מתפישת האנוש המקובלת לאורך עידנים ב״כדור לימוד״; במקום להיאבק (ועל ידי כך לחזק את ההפרדה בין האוטנטיות האישית לבין המקובלות), לקבל את איכויות האנוש על התבטאויותיהם לאורך ההיסטוריה האנושית, המאפשרות השתחררות דרמטית, ממש יציאה מעבדות לחירות. שהרי מדוע קיים ומתקיים המאבק בין רצוי למצוי, בין "טוב לרע", בין "צריך ומוכרח" לרוצה וכמהה וכד׳? משום שמתחת לתפישה המקובלת קיימת תפישה אחרת, אמת אחרת המבקשת לבוא על פנים, אך נחסמת על ידי מחשבות כגון: "לא נעים, לא בסדר, לא ככה, לא יפה, לא מקובל, מה יהיה, לא יאהבו אותי" ועוד… ועוד… ועוד… כך נחסמת ספונטניות ההבעה והרשות לקול הייחודי להתממש, כשחלק נכבד מהתהליך אינו מצוי אצל רוב בני האדם, במודע ההכרתי ומתבטא על פי רוב בתחושת אילוץ, וויתור, או כניעה למקובלות ולחילופין מרידה במקובלות.
עלינו לציין שוב בפעם המי יודע כמה: אין הכוונה לאגואיזם ואגוצנטריות באומרנו שהגיע עת אותנטיות ויושרה, המאפשרים ביטוי עצמי ייחודי והליכה של כל אחד ואחת על פי האמת שלו/ה. ההפך הוא הנכון.
הכוונה היא להתעוררות זיכרון ההיות, לחיבור בהכרה המודעת שהגוף הפיזי מהווה אכסניה זמנית לאור הנצח, (הנשמה), המשתקף דרכו על מנת להגשים עצמו דרך חוויה, היות וזה ייעודו ותפקידו = הגשמת עצמו דרך חוויה. הגשמה זו מהווה הגשמת הבורא את עצמו דרך כל ברואיו.
קרי, כל נשמה מממשת את הפוטנציאל האלוהי הטמון בה ובכך מאפשרת את הגשמת פוטנציאל הבורא בכל נברא. במילים אחרות, כל אחד המגשים עצמו, תורם לכלל ובדיוק כפי שהכלל נתרם ממנו, הוא, המגשים, נתרם מהכלל. זאת, על רקע הכרה מודעת שכל אחד הוא חלק מהכלל, כפי שהכלל חלק ממנו ומכאן שפגיעה בכלל, בחלק ממנו, או בעצמו, פוגעת בכלל.
כפי שעובר במוחך דורית, "רק על כך ניתן לכתוב ספר"… נכון, אך באנו להדגיש שמדובר באחריות מלאה למימוש העצמי, התורםלכלל מעצם מימושו. באנו להדגיש כי פגיעה בכלל, או בעצמי, היא פגיעה בעיקר, משום ״שאני = אנחנו״. מדובר בשינוי מהותי בתפישה ובהבנה של יחסי הגומלין בין בורא לנברא ובין הנברא לכל יצור נברא ולבוראו. יחסי גומלין טבעיים, זורמים, המתארעים כל העת ללא הפסקה, כדרך הגשמת הבורא את עצמו דרך כל יצור נברא. מכאן שלמושגים כאגואיזם או אגוצנטריות, אין כל קשר לנאמר. הדברים מבקשים להדגיש אחריות, מחויבות, הן לעצמי והן לכלל = שוויון ערך מלא.
זהו למעשה השינוי התודעתי האמתי – האחריות, המחויבות והאכפתיות של כל פרט לעצמו ולסובבב אותה המידה,חיים מתוך ייחודיות ויחד, באין סתירה. על מנת שמטרה זו תושג בפועל, יש לקבל את התכונות, הרגשות, הדפוסים האנושיים, במקום להיאבק בהם, או לחילופין, לקבלם כתורה מסיני. יחד עם זאת יש לפתח את מיומנויות הזיכרון שמעבר לזמן ומקום, על מנת ישתנו הפרופורציות ותתרחב ההבנה והתפישה = יתאפשרו חיים במיפתח זיכרון גדול יותר.
כל הנאמר לעיל, מבוסס על אינספור מיידעים שכבר ניתנו ועל דרך ארוכה של תרגולי מדיטציות ואימונים בקליטת מידע, כך שכל אחד המעוניין בהרחבת המודעות יוכל לעשות זאת בעצמו.
לעת זו נסכם דברנו להיום בברכת ההודיה, ההישענות המודעת על היש ועל אימון בצפייה מקבלת.
אור ואהבה שלום ושלווה מחברי ספיראלת האור.