ישבתי לתקשר ושאלתי את המדריכים אם אני מקשה עליהם משום ההיתפסות לתוכנה הישנה, ואולי אני לא "העיקשת" היחידה שמתקשה להיפרד ממנה.
עזרה: "לא, אינך היחידה וזה הקושי אותו באת לפתור – לאפשר לידע הפנימי לעלות ולתפוס את מקומו של הידע הארצי כמנחה, כמכוון, כמאיר. הקשיים אינם נתפסים מבחינתנו כ""טפשיים"", כעיקשות, אלא כצורך הישרדות וזה הבדל גדול בתפיסה.
צורך ההישרדות הארצי מבקש להישען על המוכר והידוע לו.
התבונני בתהליכי הפרפר וחשבי: האם ישנה אפשרות לוותר על אחד משלבי ההתפתחות עד ליצירתו? זהו דפוס שנוצר, על פיו מתקיימים החיים בכדור הארץ, ועד שאין נוצר דפוס קיומי חלופי המאפשר לפרפר להיווצר מבלי הצורך בתהליך המאפשר את לידתו, אין אפשר לשנות את הדפוס".
דורית: זה הביא אותי למחשבה שכל מה שהמדריכים מדברים עליו לאורך השנים, הם מנסים להראות לנו את החלק הרוחני שלנו וזאת כדי לעזור לנו לשנות את דפוסי החשיבה ואת ההתייחסות לעצמנו, וזה מה שיאפשר לשנות את הדפוס האנושי. זה מה שאנחנו עושים בשינוי של התפיסה של עצמנו כמי שמסוגל לקבל תשובות, שריבון העולמים נמצא בפנים ולא בחוץ, שכל מה שאנחנו חושבים יוצר את המציאות שלנו. לכן, ככל שהמודעות שלנו יותר גדולה המחשבה משתנה, המציאות מתחלפת.
עזרה מדבר על כך שאי אפשר לוותר על הדפוסים הישנים כל עוד נוצרים דפוסים חלופיים.
כל עוד אנחנו לא מוצאים את הדרך לשנות את הדפוסים שלנו, אנחנו משחזרים את אותו המצב. נזכרתי שהמדריכים דיברו על כירון ועל אוראנוס כעל כוכבים שמשמשים כמעבדות מחקר. מעבדות מחקר לגבי המוח האנושי, שינוי התפיסה הפיזית, אפשרות יצירת גוף שיאפשר חוויה בכדור הארץ עם מודעות יותר גדולה.
שאלה: כל הילדים החדשים באו עם גוף שונה.
דורית: כל הילדים החדשים באו עם גוף שונה (ואינני יכולה לומר בדיוק במה) ועם מיפתח זיכרון של המוח יותר גדול ויותר ער.
שאלה: עדיין באות נשמות עם מיפתח זיכרון קטן?
דורית: כן, כי לא כולן בחרו לעשות את השינוי שבחרו ילדי האינדיגו, הכוכבים והקריסטל. לא כל הילדים שנולדים בתקופה הזאת הם ילדי קריסטל. זה תלוי במצב התודעה של הנשמה שיש לה את ההזדמנות האחרונה לחוות את האנרגיה הישנה.
שאלה: בשביל מה היא צריכה לחוות את האנרגיה הישנה?
דורית: כי היא לא השלימה דפוסי פחד, היא לא השלימה מעגל.
עזרה: "כלומר, שגם תהליכים הקשורים בצמיחה פיזית, רגשית, מנטאלית ורוחנית אצל בני האדם מושפעים ישירות מדפוס התפתחותי זה. מכאן התפתחו להן כל האמונות הקשורות עם צורך "לשקוע עמוק על מנת לעלות גבוה", או "יש צורך בזמן על מנת ש…דבר א או ב יתרחש", או "יש צורך להתאמץ, לעמול או לעבוד קשה על מנת ש…", שלא לדבר על הקשר לערך, לאגו אנושי, הכרוך בכל האמונות הללו. אין שום חשיבות לעובדה שכל זה אינו נכון אלא אם כן מאמינים בו. זה קשור בכך שזאת האמונה בתוכנה הישנה ועל פיה מתאפשרים חיים בכדור הארץ.
ההתנסות בכדור הארץ הלא כרוכה בזמן, דבר שהוא זר לחלוטין למהות שאנו.
זמן כרוך בסבלנות, בתהליכים, בסדר מופתי, במיצוי פרפקטי, וכיוצא באלה. כלומר, מדובר במערך הישרדותי שלם המגן על עצמו, המספק חיים, המאפשר חיים שאין עולה על שום דעת אנושית לשנותו מפני שזה "קדוש"".
דורית: זה נוגע בדפוסי הפחד הכי רציניים שלנו. זה לא סתם הפחד לשנות כי אם אנחנו נשנה משהו מהמקום הזה, השטיח מתחת לרגליים יימשך. זה קטע של פחד כליה, פחד אובדן.
עזרה: "את מבינה שהפחד מאובדן שליטה עולה באופן אוטומטי ומחסל כל רעיון או עניין העלולים לסכן את השליטה, את ההישרדות. שינוי של תפיסה על כן מתבקש, שכן ללא שינוי תפיסה והבנה שכל הדפוס הארצי הוא דפוס שיכול להשתנות ללא סכנת כליה, לא ייווצר שינוי. אין פלא, על כן, שלאורך ההיסטוריה האנושית כל מי שניסה לסתור חוקי הקיום נדחה, סולק, הועלה על מוקד וכד', בוודאי העלה את חמת השומרים על החוקים, המוסר, הסדר וכיוצא באלה.
מה שאנו מבקשים לומר סותר לחלוטין את חוקי הקיום המובנים והמוכרים בכדור הארץ למרות שאין, ולו אדם אחד, שאינו נשמה, היודעת בתת המודע שלה, שכדור הארץ הוא כדור לימוד, התנסות ומחקר בשיטה מסוימת וכי ישנן הרבה מאוד שיטות לימוד נוספות. ההיצמדות היא לחוקי כדור הארץ בהיעדר זיכרון מודע וער.
את יודעת שחוויית החיים בכדור לימוד כרוכה בהרבה מאוד פחד על כל רמות ההוויה החומרית, וכשיש פחד ישנו איום מפניו, וכשישנו איום נוצרות אסטרטגיות מגננתיות, וכשנוצרות אסטרטגיות אלה נוצרים חוקים, דפוסים ואמונות שכבר בכלל לא ברור מהיכן נבעו מכיוון שהפכו לאמת יצוקה – "ככה זה", עד כדי אין עוררין ושאלות אין שואלים.
זה נכון לגבי כל הדתות והמסגרות החברתיות המגנות על עצמן מפני התמוססות, מגנות על בני האדם בכך שהן מספקות מסגרת בטוחה מהעולם האכזר שבחוץ".
דורית: משחר ילדותי אני לא מתרשמת ממעמד, מתואר, מחצר מלוכה וכד'. אני מאוד מתרשמת מאנשים מאוד טובים, מאוד חכמים, אנשים שעושים למען אחרים, אנשים שאני אומרת שהם "בני אדם". אני מתפעלת מהמון אנשים.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה קטנה חברה שלי מאוד התפעלה ממלכת אנגליה ומחצר המלכות. זה לא הזיז לי שום דבר. אמרתי לה שגם הם הולכים לעשות צרכים.
המדריכים מתייחסים פה להתייחסות שלי ומסבירים אותה. אני מניחה שיש עוד אנשים שיש להם את אותה התייחסות והם אפילו לא יודעים למה. הם לא מבינים שהם באו ממקום של שוויון ערך ושאדם לא ניכר בכספו ובמעמדו אלא באיכות האנושית שלו, בטוב הלב שלו, בחוכמה ובתבונה שלו, בכישרונות שלו ובדרך השימוש בהם וזה גם יכול להיות אדם שנחשב אנאלפבית.
המדריכים אמרו לי שאני צריכה להבין את כל מה שנאמר על הקטע האנושי כי יש לי התנגדות לקטע האנושי. התנגדות לאנשים שמשקרים, שמרמים, שגונבים. במקומות האלה עולה האגרסיה שלי.
בספר על מצריים העתיקה, ג'ון גראנט מספרת על סקיטה בת פרעה, שבסופו של דבר הייתה הפרעונית של מצרים. התפקיד של הפרעה היה בין השאר להיות השופט.
היא מספרת שסגן מושל של אחד המחוזות בא לדווח לסקיטה שהמושל נפטר והוא מבקש להיות במקומו כי הוא מילא את תפקידו נאמנה. היא השיבה לו שהיא תשקול את הבקשה שלו וביקשה ממנו לחזור בעוד כמה ימים כדי לקבל את תשובתו. בלילה היא חלמה על סירה ששטה בנילוס. (במצרים הובילו את המתים בסירה), וציפור ששותה מהמים ונופלת מתה על הסירה. היא הבינה שהסגן הרעיל את המושל.
כשסגן המושל חזר ועמד לפניה היא אמרה לו שהיא מבינה שהוא הרעיל את המושל ושהעונש שלו יהיה שמהיום והלאה הוא יגור בארמונה, יקבל יחס כיאות לסגן מושל במצרים. הוא יאכל כל מה שמוגש על שולחנה. יהיה לו את המרחב שלו אבל הוא לא יוכל לצאת ממנו, והוא לא ידע מתי האוכל שיוגש לו יהיה מורעל. את האוכל לא הרעילו אף פעם אבל הוא מת כעבור שלושה חודשים.
הוא ציפה לזה, לא היה לו אמון, לא הייתה לו אמונה, הוא פחד. הוא לא יכול היה לעשות את התהליך של ההתגברות. הוא היה מלא רגשות אשם.
השיטה של הפרעונים הייתה לעבור תהליך של תיקון כאן ועכשיו כדי שלא יצטרכו לצאת עם זה אחר כך, ולאו דווקא לחתוך את היד או לעשות משהו אגרסיבי מאפשר לא פחות למידה. העונשים היו תוצאה הגיונית. נראה לי שלא נחוץ בכלל לתת עונש החינוך מתאפשר על ידי תוצאות הטבעיות והגיוניות. זו הייתה הדרך במצרים העתיקה שהיא דרך של שוויון ערך מלא ומאוד מכבדת. גם אם מישהו עשה מעשה איום ונורא, הוא עדיין נשמה טהורה שנמצאת בגוף פיזי ועשתה דבר איום ונורא. זה המעשה ולא העושה.
העניין הזה של הסבלנות הפנימית לקבל את עצמי ואנשים אחרים כבני אדם שהם נשמה טהורה אבל לפעמים עושים דברים איומים בדרך.
זה היה הרקע לגבי התקשור שהם אמרו לי שאני צריכה להבין את זה ולהפסיק את ההתנגדות האישית והכללית.
עזרה: "את יודעת שכל זה איננו נכון כאמת יקומית ואת משחר ילדותך אינך מקבלת ו/או מאמינה לכל ה"שטויות".
למעשה, אם תתבונני בעיני המסתכל הארצי תביני שהתנהגות זו לא מכבדת לא אותך ולא את טבעך האנושי. כבוד לפחד, לחשש, נחוץ על מנת להפיגו. אי אפשר להוכיח לאדם שמפחד שהפחד אינו קיים. זה איננו בר תפיסה מבחינתו והוא איננו יודע מדוע. הוא יודע שיש דברים עליהם לא מדברים, אותם לא מטילים בספק ועליהם לא מתווכחים, ואין לזה שום קשר להבנה ולהיגיון קוגניטיבי. הכל נובע מפחד שהצורך ההישרדותי העלה, או אם נאמר אחרת, אפשר. זהו חלק מההתנסות בכדור לימוד, שעבורך ועבור רבים אחרים, תם ונשלם, אך יש רבים שעבורם עדיין לא. גם הטבע האנושי שלך, עליו את מתלוננת, אותו אינך מקבלת, מובנית לתוכו התפיסה האנושית שאחרת לא היית יכולה להתחבר לחיים במישור האדמה ולבצע את מה שלקחת על עצמך. אז קודם כל כבוד לטבע האנושי, הכרת המנגנון שלו, ואחר כך, מתוך חיבור לאופי הנשמה, יתאפשר השחרור מהאחיזה בו. ה"תחליף" עדיין לא נבנה בצורה מספקת, עדיין אינו מהווה "סלע איתן" עליו אפשר להישען.
את מתקשה לראות את התמונה הכללית של מה שלקחת על עצמך בכל תחום ובעצם פועלת דרך ההקשבה לאימפולס הפנימי ולאינטואיציה המורים לך מה לעשות, מה נכון, היכן להשקיע האנרגיה והיכן לא.
אנו מדברים לשני רבדים, לרובד הפיזי ולרובד הרוחני. היות ולקחת על עצמך לשלב את השניים, את מכירה את שניהם דרך ניסוי וטעייה. אין אפשרות אחרת בדפוסי האנוש, שהרי בתהליך מדובר, שהרי בעולם זמן מדובר.
יש לך הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל להתאמן בראייה רחבה בנוגע לחייך את. לראות בבהירות את רשת האופציות המזומנת לך ולאפשר לעצמך להרגיע את החלק האנושי שמגן על עצמו על ידי כך.
משום בחירה במישור האדמה עולים דפוסי מישור האדמה, מתעוררים לפעולה ומטשטשים את תחושת הביטחון המוצקה האופיינית.
(דורית: שהבאנו אותה כנשמות.)
אילולא היית מחוברת למודעותך הרוחנית ויודעת את מהותך, לא היית ערה למה שקורה וממשיכה להיאחז בדפוס התוכנה האנושית. תרגמת את הדברים זמן ארוך ממקום של שיפוט וביקורת עצמית דווקא משום התחושה שאת לא בסדר, משום שאינך עומדת בקריטריונים הנשמתיים עלי אדמות.
האם יכולה את כבר להבין את גודל האבסורד? כעת את יכולה לקבל את ההוויה הפיזית כחלק מחוויה נבחרת שבחרת לשנות ואת משנה. אל תוציאי אנרגיה על אי שביעות רצון, כעס או ביקורת, הפני את האנרגיה אלי קבלה והבנה של התוכנה האנושית שלך ושל אחרים. זה הרופא והמרפא הגדול ביותר עבורך.
זה הדבר שיאפשר לתדר הריפוי לפעול במלוא העוצמה לגבי עצמך, לגבי הסובב, לגבי כל יצור נברא.
בכל פעם שאת מוצאת את עצמך מוטרדת מהתנהגות אנושית שלך ו/או של אחר, אפשרי לעצמך לחייך באהבה רבה מתוך התבוננות אל מנגנון אותו את משנה מעצם ההתבוננות = ראייה קוונטית = התמרה".
דורית: הם אומרים כאן דברים שבשבילי היו חדשים. קודם כל המעורבות של תדר הריפוי. אצלי תדר הריפוי הוא תדר דומיננטי ואני מניחה שזה נכון לגבי כל אחד שתדר הריפוי שלו דומיננטי. המעורבות של תדר הריפוי בעניין הזה של יכולת לקבל, יכולת להכיל, שהרי זה תדר שקשור להתמרה, לטרנספורמציה.
כשהם דיברו על לחבק את ההתנהגות האנושית ולהתבונן עליה מהצד, נזכרתי בשיטה של ה T.A.= (Transactional Analyses)- שבה מדובר שיש בנו שלושה חלקים: הורה # בוגר # ילד, ושלושת החלקים צריכים להיות מאוזנים. הקטע הוא להתחבר לחלק של ההורה והבוגר ולחבק את החלק שבועט.
מהניסיון האישי והמקצועי שלי אני יכולה לומר שאחד הקשיים שאני נתקלת בהם אצל בני אדם בכלל ובפרט זה התסכול והפער כשהמציאות היא שונה מהתמונה הדמיונית שיש לנו לגבי עצמנו, לגבי יחסים, לגבי איך העולם צריך להיות וכדומה. זה הפער בין איך שאנחנו רואים את עצמנו, בלי דעת מתוך זיכרון אחר ואיך שאנחנו מתפקדים / נראים, במציאות שבדרך כלל מלווה בהמון שיפוט וביקורת, עם הרבה תחושות תסכול ופגיעה בערך. ז"א, ההישענות היא על החסר, על הפער ולא על היש. כלומר, אנחנו לא לוקחים את התמונה הדמיונית והופכים אותה למציאות, אלא לוקחים את התמונה הדמיונית, בלי אפילו לדעת שהיא ישנה, ומשווים את עצמנו כל הזמן בלא מודע לתמונה הדמיונית. זה יכול להיות רק בשטח מסוים בחיים. זה יכול להיות בשטח של הצלחה חומרית, בשטח של זוגיות, בשטח של הורים וילדים וכן הלאה.
אם למשל יש איזשהו שטח בחיים ששם אנחנו מאוד לא מרוצים, כדאי לבדוק אם אין איזושהי תמונה דמיונית של איך החיים צריכים להיות ואיך אנו צריכות להיות, ובעצם, בלי דעת, הביקורת המתמדת והשיפוט המתמיד הנובע מכך, שאיננו עומדות בקריטריונים. זה לא מנגנון מודע. אנחנו לא עושות את זה בכוונה לעצמנו.
הקטע הוא המודעות לאי קבלה, של החלק האנושי, של הדמות האנושית, בשל הזיכרון הנשמתי. במקום שהזיכרון הנשמתי יקבל באהבה, בחיבוק ובחמלה את החלק האנושי, הוא דוחה את הארצי ובעצם דוחה את עצמו. הוא נמצא כל הזמן בתחרות ובקונפליקט עם עצמו.
האבסורד של רמת חוסר הקבלה הוא בגלל שהציפייה הלא מודעת שלנו זה להיות נשמה טהורה ואנחנו מוצאים את עצמנו בני אדם.