לכל דבר יש טעם, משמעות ומטרה, מעבר למה שאנו מודעים לו.

אנחנו חיים בתקופה של סדר וארגון מחודש – אי אפשר יותר להסתיר, להחביא ולהתחמק מדברים שבהם בחרנו לטפל בין שבמודע ובין שלאו. זוהי תקופה שניתן לתארה כרעידת אדמה מתמשכת, הגורמת מחד, לניסיון לאחוז בקיים ובמוכר ומאידך, לשחרור אחיזות בדעות, אמונות, קביעות על עצמנו על העולם והחיים מעצם מה שקורה, גם דרך חווית האבסורד.
כל רישום הקשור באיזושהי הטבעה של חשש, פחד, רגשי נחיתות, חוסר ביטחון ועוד, שבאנו למוסס שלא טופל ועובד, קורא לנו לטפל בו על מנת יהפוך להיות חלק מהניסיון המצטבר, מספריית הידע שלנו במקום חלק ממערכת אוטומטית המפעילה ומנהלת אותנו.

הנהוג בעולמו הלינארי כנדנדת הקצוות בין עליונות, נחיתות, גיהינום גן עדן – מתפרק. הכל הופך להיות הקשרי מעגלי = מעבר מתפישה מתייגת, לתפישה נוכחת, הקשרית מעגלית שמחברת ורואה באופן עדכני את הקשר בין הדברים, את הדהודם, את הטעם והמשמעות של כל חוויה, מעבר לתיוג.

כלומר, מתפרקים אט, אט, היאחזויות בידוע זה מכבר ומתאפשרים גילויים ודרכי התנהלות חדשות – בכדור הארץ מתקיים מנעד רגשות עצום שתייגנו כ"רעים" ו"טובים", גן עדן או גיהינום, חלק מתפישה המקבעת אותנו תחת הגדרות וכותרות ואינה מאפשרת לנו לראות מעבר, כל עוד אנו מחזיקים בה.

המעבר לתפישה רחבה יותר הוא מאד תהליכי, אינו קורה ברגע – "אני מבינה" אינו אומר שהפנמתי, שאני כבר נוהגת כך. למשל אני יודעת שהדבר הקבוע ביותר בקיום וביקום הוא השינוי, שהכול נועד על מנת שנתפתח ונמצה את הפוטנציאל הגלום בנו, ברור לי שזה נכון, אך עד שהידע הזה מופנם על כל הרבדים מהם אנו מורכבים, (פיזית, רגשית מנטאלית ורוחנית), מתרחש תהליך של הבשלת הידע הלכה למעשה.

אנחנו עוברים מעולם של הפרדה ונתק בין מיידעים ודברים, לעולם של תקשורת אדירה המאפשר יחסי גומלין בין מיידעים ברמה שעוד לא הכרנו עד כה.  ברגע שאני מודעת מבינה ומפנימה שמתקיימים יחסי גומלין בין הכול להכול מעצם ההיות, קרי לכל מילה, מעשה או התנהלות שלי, יש השפעה על חיי ועל הסובב אותי, אחיה את חיי מתוך מודעות להשפעתי על הסובב ולהשפעת הסובב עלי ואין מדובר באגו. המעבר הוא מליניאריות – עולם של קצוות, לעולם של הקשרים בכל שטחי החיים, כקשר שבין הגוף לנפש, שלאט, לאט, לאט, תופש מקום גם במקצועות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. לאט, אך קורה!

מה שמקובל עדיין בטיפול הקונבנציונאלי תוך מיומנות רבה למשל, הוא לגלות מה קרה בילדות, מה היו טיב היחסים עם ההורים והסביבה הקרובה, אך המדע, הפסיכולוגיה והרפואה עדיין אינם חובקים באופן גורף את המודעות לכך שבכל גוף משתקפת נשמה, שיש לה בחירה שיש בה טעם ומשמעות ,המשרתת את עצמה ואת הכלל ושניתן לבדוק מה הסיבה שהנשמה המסוימת הזו בחרה להיוולד לעם מסוים, למין מסוים, לתנאים וחוויות מסוימים וכד' ולסייע לה דרך מידע זה לשחרר ולצאת לחופשי מפחדים, חרדות, רגשי נחיתות וכיוצא באלה. כאשר אנו בודקים מהיכן הדברים נובעים מבחינת התמונה היותר גדולה נדע לטפל בהם באופן אחר לגמרי, מה גם שחלק מהדברים ברגע שהם באים למודעות בצורה מורחבת, מתמוססים מאליהם כיוון שאינם רלוונטיים עוד.

המטרה בחיים הנוכחיים היא לעבור מתפישה וחשיבה ליניאריות לתפישה הקשרית מעגלית, המאפשרת לגלות את הקשר וההקשר בין החומר לרוח, להבין דברים מעבר לנגלה והברור בחמשת החושים ולקבל תמונת פאזל הרבה יותר גדולה. כך משתנה ומתרחבת ההתייחסות שלנו לעצמנו, לעולם ולחיים.

שינוי תפישת עולם כל כך עתיקה, מתאפשרת לכל אחד רק בתוכו  ומתוכו כיוון שמדובר בשינוי של דעות, אמונות וקביעות לגבי עצמנו והעולם ואיש אינו יכול לעשות זאת במקומנו, החוץ יכול לסייע, אך לשינוי בפועל אנו אחראים.

שינוי כרוך בנכונות לבדוק ולגלות היבטים, תובנות והבנות חדשות שיסייעו ביצירה חדשה. למשל, להסתכל על כל הקשיים והסבל הנגרמים מאירועים שונים בחיינו ולבדוק מה המטרה והסיבה שלהם, מה האירוע אפשר לנו לגלות, איזה כוחות יצאו מתוכנו, איך זה שרת אותנו עם כל הקושי ואיך זה שרת את הסביבה, המשפחה.

אין תשובה אחת שנכונה לכולם יש לבדוק כל דבר לגופו; מהי הקארמה המשפחתית, מה באנו ללמוד אחד מהשני, מהיכן נובעים חרדות ופחדים וכיצד והאם כבר ניתן להכיל, לקבל ולוותר על האחיזה בהם כדרך התמודדות. המדריכים הרוחניים מנחים אותנו להרחיב את התמונה ולוותר על ההרגל להיתפש בדעות ופירושים עתיקים ולהיכנס למבואות סתומים. יחד עם זאת, כל אחד מאיתנו הולך בדרך ובקצב שלו ואין באפשרותנו להאיץ שום קצב. אנחנו לומדים לפתח אמון בעצמנו ובשני, תוך סיוע ועזרה בדרך ובצורה מחזקת ומעודדת, במקום כהרגלנו דרך ביקורת, שיפוט וכיוצא באלה.

המדריכים מדברם על מטרת החיים בכדור הארץ כהתנסות ושעצם ההתנסות היא ההצלחה. שאנו במגרש אימון וככול שאנו מתאמנים אנו הופכים מיומנים יותר. שהמטרה של כל ההתנסויות היא מימוש כל האופציות האפשריות בכל עולם בהתאם ל"מיפתח הזיכרון" המודע.

ככל שהזיכרון של מי אנחנו באמת קטן יותר הראיה  מצומצמת יותר. ככול שמתרחבת ההבנה והמודעות גם למה שקיים מעבר לחמשת החושים, אנו ערים לכוחות ויכולות הקיימים בנו, לסיבות ומטרות, ערים ליותר אופציות ומעזים להתנסות – לבדוק מה נכון עבורנו ומשרת את העולם הסובב באותה המידה, מעזים לבטא כישרונות או לפחות להתנסות במשאת לבנו בכל תחום ולאט ובטוח פחות נענים לאמונות ישנות הנובעות הרבה פעמים מפחד כישלון, ומהשוואתיות.

ככול ש"מיפתח הזיכרון" קטן יותר אנו פחות ערים למשל, לתוצאות, להשפעות של מעשים ואמירות, טווח הראיה והקליטה שלנו קטן ומכאן שהיכולת שלנו לפגוע בעצמנו ואחרים גדולה יותר מכיוון שאיננו מודעים.

אפשר לומר ש"מיפתח הזיכרון" גדול פירושו גילוי והתפכחות. כאשר נהיים מודעים לתמונה רחבה יותר ניתן להבחין שגם מה שמציק או מפריע לנו ברגע נתון הוא חלק קטן ממכלול גדול של אישיותנו ואישיות הסובבים אותנו וכך הוא אינו הופך לעיקר או לחלק מרכזי בחיינו הגורם ליחסים שלנו להתערער ולהעכיר.

ככל שאני קולטת יותר, ככל שערוצי הקשר שלי נפתחים, אני מתקרבת ליישום של שאיפתי לחיות יותר ויותר בנוכחות מלאה כמו אווטר = נשמה שנולדה לגוף פיזי וזוכרת שהגוף הוא הכלי שלה למימוש ייעודה. האווטר זוכר מי הוא מעבר לגוף הנוכחי, זוכר "מניין הוא בא ולאן הוא הולך" יודע כיוון ודרך, גם אם הוא עדיין לא רואה אותה בחושיו הפיזיים, הוא  יודע.
מה שמתחולל בעולמנו מדרבן אותנו לשנות את צורת החשיבה ולהבין שדברים אינם קורים סתם ויש לנו את היכולת לבדוק את התמונה היותר גדולה להשתמש ברגישות לנוכחות, ל"התבוננות משתאה" שמכניסה רק מה שהיא בוחרת להכניס. לשם כך עלינו להתאמן במודע ב"יצירת מרחב האווטר", השדה של הנשמה שנמצאת ומתהלכת בתוך הגוף.

כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי

פתוח