כתוצאה מפיתוח ויישום מודעות רוחנית ותקשור, גוברת הרגישות הקולטת שלנו, יותר דברים באים לידי מודע, אנחנו נפתחים להרבה יותר ערוצי תקשורת ממה שהיינו רגילים. המודעות לעצמנו ולסובב גדלה ויחד אתה, גדלה הנכונות לראות שהעולם כולו מהווה מראות המשקפות חלקים שקיימים באיזשהו אופן גם בנו.
תהליך זה משחרר מהרבה מאד אמונות וקביעות על עצמנו ועל העולם ולו בזכות כך שנוספים לנו אינספור ערוצי מידע, נקודות מבט.
על אף ולמרות שינויים אלה, תהליך הקבלה וההכלה של עצמנו ושל החיים מתמשך ומתהווה לאט, לאט, ככל שגוברת הרגישות הקולטת והנכונות להכיל אותה הלכה למעשה.
בשיחה עם תלמידים שנערכה לאחרונה נשמעו תיאורים דומים על חוויותיהם. על כך שרמת הרגישות מאד, מאד, גדלה שמלווה לעיתים בתחושות גופניות, שלא תמיד ולא בהכרח, מרגישים נוח אתן. תגובות שכבר ""רוסנו"" לפני הרבה שנים ו"מתפרצות" כאילו בלי שליטה.
אני מייחסת את התגובות לצורך של המוח להישאר בשליטה, במוכר ובידוע, באזור הנוחות. התוכנה האנושית הלינארית המקובלת, המחשבת, המבינה למה, מאיפה וכמה, מתפרקת ברמה שאנו מתקשים לאסוף את הרסיסים שלה כמו שצריך =איננו זוכרים, שוכחים הרבה דברים, אלו חלק מהסממנים. דבר המשפיע על כולנו בכל גיל.
המדריכים משתמשים בביטוי "הכול בסדר שלו" שקשור בהשתנות שקורת מאליה, שככל שאנו מאפשרים להשתנות להתרחש קרי, מרפים משליטה ומתחברים להנהגה, כך ההבנות החדשות יכולות להוות חלק אינטגרלי מההתנהלות היומיומית וכך נוצרת תוכנה חדשה.
אנחנו נמצאים בתקופה של שינוי מאד מסיבי, של פריצת גבולות, תקופה המערערת את התוכנה הישנה; הגנום האנושי משתנה, והשינוי מערער את כל מה שנשענו עליו קודם לכן בכל תחומי החיים; במדע, ברפואה, מתגלות תגליות ואפשרויות המערערות את הידע הקודם ופורצות את גבולות היכולת המודעת.
מבחינה אנושית, "השטיח" נמשך מתחת לרגלי המון אנשים בכל מיני שטחים, דבר המכוון למציאת פתרונות חדשים, לשינוי, מפסיק שחזור.
זהו עניין קולקטיבי, שאינו קשור רק אלינו באופן אישי. הוא קשור באופן אישי במובן שאנו מפתחים את יכולת הקליטה אך, המוח האנושי עדיין אינו מכיל אותה במלואה. יש עדיין הבדל מהותי בין המוח האנושי הזקוק לשליטה, המתבסס על ניסיון וחוויות עבר (בין שבמודע ובין שלאו), שנעול על מה שהגיוני/לא הגיוני בעניו, לבין המוח האתרי, הנשמתי, "מהות האור" שיודעת שהכול בסדר, הכול בתדר.
המוח האתרי מכיל בתוכו ידע על ותת מודע, שאצור בו הזיכרון של מי אנו באמת, ניצוץ אלוה ממעל בתלבושת אנושית.
מי שבחר להרחיב את המודעות והרגישות שלו בכלל והרוחנית בפרט, במודע הלכה למעשה, השינוי עובד עליו בעוצמה מודעת גבוהה. הרגישות היא כמו זרקור גדול של אור שמורה לנו פי מיליון יותר ממה שהמוח האנושי והחושים הפיזיים יכולים כרגע לקלוט.
תקופה זו יכולה להיות מאופיינת בהפכים כמו למשל בעייפות לעומת עודף מרץ, בשכחה ועוד תופעות פיסיות שהביאו זאת למודעות שלנו ומשם זה עבר לתופעות רגשיות במובן של היכולת להודות שאנחנו מתעצבנים, כועסים, מגיבים ועוד דברים שחשבנו שהם מזמן בשליטתנו ומסתבר שלא, למרות שזה לא בא מאותו מקום שהיינו בו לפני עשר עשרים שנה.
ניתן להסביר זאת בכך שמערכת שלמה של דעות אמונות וקביעות על עצמנו על העולם והחיים, מוכיחה עצמה כלא מספקת, כלא מדויקת ואפילו כלא נכונה יותר עבורנו, כך שמערכות החשיבה, האמונה וההגנה כמו מתפוררות.
כמטפורה: נדמיין לעצמנו, "אזור נוחות" כתוצאה מחיים לאור נרות, כש"פתאום" הומצא החשמל והכל הוצף באור.
הביטחון שהיה לנו קודם התערער לגמרי, גילינו דברים שלא ראינו קודם, חל כרסום בדברים שהיו בטוחים בהם, נפתחנו לתחושות, רגישויות שלא ידענו את קיומן וכדומה.
זוהי תקופת מעבר מתפישה שהתקבעה לה מי יודע כמה עידנים, לתפישה חדשה שעדיין אינה לגמרי ברורה ומוגדרת. עדיין לא נפתח הזיכרון שאנו ניצוץ אלוה ממעל, במידה שמאפשרת לנו להשתמש במנהגי הארץ במקום שהם ישתמשו בנו.
המעבר מביא מצד אחד להבנות ותובנות חדשות וכתוצאה להתנהגויות חדשות ובד בבד, הדפוסים הישנים מתעוררים לפעולה ומעלים תגובות הנובעות מהתבנית הישנה, אך בזכות מודעות חדשה מבזיקה הבנה המאפשרת להבין זאת אחרת. הכול עובד במקביל.
עדיין יש להרבה מאתנו תגובה כפולה להרבה מאד דברים ולחלק מהדברים כבר אין. מי שנמצא בשני המקומות ומגיב אוטומטית תגובה שנובעת מהתבנית הישנה, יכול תוך מספר שניות לשנות לתגובה אחרת, שנובעת מהבנה החדשה. יש לקבל זאת שאנחנו בני אדם ומותר לנו להגיב כפי שאנו מגיבים תוך מודעות לכך שיש לנו את היכולת לשנות את התגובה ואיננו "עוברים לגור שם".
אנו אמורים להתאמן בשימוש במערכת הרגשית שלנו כזרקור של אור. כלומר, לאפשר לעצמנו להרגיש, לחוש, לקלוט ברמה שאינה שופטת, מבקרת, נפגעת והיוצא באלה, אלא ברמה של קליטה עובדתית המאפשרת לנו להיות הרבה יותר אפקטיביים, הגיוניים בבחינת מה אני עושה עם זה מאשר להיות עסוקים בפגיעה, ביקורת או שיפוט מכיוון שהמערכת הופכת להיות אבחונית ברמה התחושתית, זרקור של אור חובק כל.