באחת מקבוצות הלימוד שבהדרכתי, נשאלתי האם אפשר לדעת מראש מהם הדברים הדטרמיניסטיים בחיינו ועניתי שבעיקרון ניתן לדעת הכול, אך השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים לדעת ולראות בעיני רוחנו.
לאורך כל הדרך אני מבינה יותר ויותר שישנם מעט מאוד דברים גורליים שנקבעו מראש בבחינת "כזה ראה וקדש", קרי דטרמיניסטיים.
השאלה עוררה בי זיכרון שאולי ייתן תשובה לאמירה "עד כמה אנחנו מוכנים לדעת ולראות בעיני רוחנו" :
בתחילת דרכי כמתקשרת, חוויתי עדיין הרבה חוסר ביטחון וספקות לגבי יכולתי לתקשר וחלמתי חלום בו הייתי במקום מופלא, אי שם ביקום, עם המון אנשים וישויות, שכולם לקחו על עצמם משימת שינוי תודעתי.
בחלומי, בנוסף למפגש מרגש עם אחרים, הופיע דימוי של חלון גדול וראיתי את עצמי עומדת צמודה אליו כשעיני כבר מגיעות לגובה הזכוכית ממנה ניתן להתבונן החוצה, אלא שעל אף שכבר הגעתי לגובה החלון, הזכוכית הייתה מאוידת לחלוטין…
מה שאני זוכרת מהחלום הוא הופעתן של שתי ישויות, האחת גברית והשנייה נשית, קורנות תבונה ואהבה שדיברו אתנו על השינויים המתרחשים, על תפקידנו בתוכם, כשבסוף החלום כל אחד מהנוכחים קיבל מאין פגישה אישית עם אחת מהישויות האחראיות.
לא זכור לי דבר מהדברים שהועברו לגבי השינויים היקומיים ותפקידי בתוכם, זכור לי רק שמצאתי את עצמי יושבת למרגלותיה של דמות אבהית, חכמה ומחבקת, שהסבירה לי דברים לגבי הספקות ביכולת הקליטה העל חושית שלי והתחושה המתסכלת כל כך שכבר גדלתי וגבהתי ואני מגיעה לחלון, אך החלון מאויד, יש ערפל בחוץ ואני לא רואה כלום…
הוא ליטף את ראשי ואמר: "ברגע שתהיי מוכנה לראות תראי. יש דברים שאת עדיין אינך מוכנה לראותם…"
כשהתעוררתי בבוקר נפל לי אחד האסימונים הגדולים בחיי אז, שאני לא רוצה לראות דברים שקשורים למה שאנחנו קוראים "רע"; מחלות, סבל, מוות. הבנתי שאם אני רוצה להשתמש בראייה העל חושית שלי ולהעביר מידע, וזה מה שבחרתי, עלי להעביר במלואו את מה שאני רואה וקולטת: או שאני מתקשרת או שלא. או שאני הולכת עם זה או שלא.
אין הכוונה לקיצוניות, אלא לבהירות. ברגע שאיננו רוצים/מוכנים, לראות משהו אנו יוצרים עיוות, טשטוש ואז זרם האור אינו עובר ישר אלא מתפצל לכל מיני כיוונים ואנחנו יכולים לקבל דברים שאינם מדויקים בלשון המעטה.
ככל "שגבהתי" עוד קצת, הערפל השתחרר מהחלון והתאפשר לי לראות יותר. הפנמתי את מה שהישות אמרה לי בחלום; הבנתי איך ההתפתחות הנפשית הפסיכולוגית שלי כאדם, קשורה הלכה למעשה ביכולתי לראות נכוחה.
ברגע שמתקיימת בשלות גם במובן שהפנמנו את זה שאנו ניצוץ אלוה ממעל וכך גם כל אחד אחר, ושמוות זה לא "רע", ומחלה זה לא "רע", ואין "טוב ורע" באמת, אלא בעיני המסתכל ברגע נתון של זמן בלבד, שאלה כלים המשמשים אותנו ושכולנו היינו לאורך דרכנו גם "טובים" וגם "רעים" כחלק מחוויית עצמנו, ביכולתנו לחוות סוג של ניטרליות, של אומץ לראות, מפני שאנחנו מקבלים את זה כחלק מהדרך שהנשמה בחרה. .
עם השנים פיתחתי את החלק הצופה שבי המסוגל להסתכל על דברים מנקודת מבט שונה מזו של החווה, וכך לקבל פרספקטיבה יותר רחבה. דבר זה אפשר ומאפשר לי להסתכל על דרך הייסורים שהקרובים לי בחרו לעצמם מבלי שאני אהיה מעורבת בכך בזמן התקשור. בנוסף למדתי לסמוך על המדריכים לגבי מה שהם מעבירים. אני לא מתווכחת איתם ולא לוקחת שליטה.
אנחנו יכולים להשתתף, להתכווץ, לבכות ולהצטער שהאחר (או אנחנו), צריך לעבור דרך ייסורים, אך בד בבד יש בנו את ההבנה, החמלה והיכולת לקבל ולראות שזוהי בחירה שהנשמה לקחה על עצמה, חשובה ומשמעותית להתפתחותה יחד עם ההבנה שכל מה שבא לפתחנו בא לפתחנו.
אני מכנה זאת עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת.
ככל שמכילים יותר ויותר את רעיון הנשמה שאתה וכל אחד אחר, בין שזה ילד שלך, או בת זוג או הורה או חבר קרוב, כך יש לנו יותר פרספקטיבה ויותר מרחק, וביכולתנו לראות יותר.