התחברתי מאד למשפט שאמר אקהרט טולה בהרצאתו בהיכל התרבות ב – 13.9.2018. הוא דיבר על כך שהוא לא הכין שום הרצאה כי אם צריך להיות ברגע הזה, אי אפשר להכין הרצאה מראש, יש להיות ברגע הזה…
התחברתי לדבריו כאשר המדריכים החליטו/ הציעו, שאעשה סדנאות מתוקשרות, מבלי לדעת מראש מה נושא הסדנה. זה היה אימון מארץ האימונים… בתחילה היה לי מאד, מאד, קשה רגשית מכיוון שלא ידעתי מראש מה הולך להיות. נמצאתי במצב שבו הגיעו אנשים אשר שלמו כסף… הובטחה להם סדנה… ואני לא יודעת מה אני הולכת לומר… היה עלי להשתחרר מהחשש והמחשבות של מה יהיה, איך יהיה, אין שום תוכנית… להשתחרר מהתוכנה הישנה ולזרום.
התוכנה הישנה מנחה אותנו בצורה מאד ברורה מרגע שאנו נולדים ועד הרגע שאנו עוזבים את כדור הארץ. דרך חינוך, תרבות ועצם החיים. קיים איזשהו מוטיב דומה שעובר בין התרבויות השונות כשהבסיס של התוכנה הוא של היוולדות, צמיחה והתכלות. כמו זרע שנזרע באדמה ובכדי שיצמח ממנו משהו עליו להתפרק.
כולנו עוברים תהליך בו אנו נזרעים לתוך הרחם, מתחברים ומתוך החיבור נוצר משהו אחר, נולד אדם ובסופו של תהליך אנו יוצאים מכדור הארץ = דפוס של לידה, צמיחה, התבגרות, הזדקנות, עזיבה.
כל עוד אנו שבויים בדפוס הזה, קיים בנו פחד מאובדן שליטה על כל המשמעויות שבו; הפחד להזדקן, להתכלות, להרפות מהמוכר והידוע גם כשלא טוב לנו. הערכתנו העצמית נמדדת על פי אין ספור קריטריונים תרבותיים כמו על פי איך שאנו נראים כדוגמה. עולים בנו תהיות שונות של איך אני אראה, מה יהיה כשאזדקן, איך אתפקד וכדומה שכולם תלויי ערך חיצוני, מבלי שאנו בהכרח מודעים לכך שאנו מופעלים ופועלים על פי קריטריונים ישנים המקשים עלינו להרפות אחיזה, להיות ברגע הזה, שמא…
כשאנו פותחים ערוצים חדשים במוח, כל הקונסטלציה הפיזית משתנה וזה מה שמאפשר תוחלת חיים ארוכה יותר, מה שלא התאפשר קודם לכן. חלק משבירת הדפוס הלכה למעשה היא שאנשים חיים כיום על גילאים הרבה יותר מבוגרים ונראים הרבה יותר צעירים לגילם באופן טבעי. כך שהגוף שלנו הוא עדיין חלק מהתוכנה הישנה, אך גם הוא משתנה.
ככל שנוקפות השנים, השטיח כמו נמשך מתחת לרגלי הכוח והיכולות שהיו לנו פעם כשהיינו צעירים וזה נוגע בכל תחומי החיים. הבנתי שוב כמה עלינו לשים לב שהערך העצמי שלנו יגדל מתוכנו ולא מתוך של איך אנו נראים ומה אנו מסוגלים. הפכנו להיות תלויי ערך כבני אדם ובעיקר כנשים, ברמה שמערערת את הביטחון האמיתי שלנו, לפחות זו ההרגשה שלי, ואצל כל אחד זה בא לידי ביטוי באופן שונה.
למשל, שאלתי את עצמי במה נוגע חוסר הנוחות שלי מכך שאני אינני נראית כפי שנראיתי, אינני שוקלת כפי שהייתי רוצה, אין לי את אותם כוחות ומרץ, כמה זמן אוכל להתמיד בכל מיני דברים שלקחתי על עצמי וכדומה.
הבנתי שיש עלי להתחבר לקבלה עצמית כמו שאני עכשיו , על מנת שאוכל להיות נוכחת ברגע הזה, עכשיו. הבנתי שעלי להרפות כפי שהרפיתי כשהעברתי סדנאות מתוקשרות מבלי לדעת מראש את תוכנן ופשוט לתת אמון.
הרעיון שעומד מאחורי הדברים מבחינתי היום, זו הפרידה מהתוכנה הישנה, יציאה מהמסגרת המתוכננת בה דברים ידועים מראש והתחברות אל משהו חדש שאין לי מושג מהו אלא ברגע הזה, כאשר אחווה אותו. הדבר ניתן כשאנו פותחים ומפתחים את הקליטה שמעבר לזמן ומקום, בזמן ומקום.
מבחינתי יציאה מתוכנה ישנה אומרת; יציאה משחזור של ההרגלים המנהלים אותנו, ליכולת לשחרר. אם אשתמש בדוגמה של אקהרט טולה שישב מול קהל של 2500 איש בלבוש צנוע ומבלי לדעת מה הוא הולך לומר, מתוך ביטחון שהוא ידע, אומר לתת רשות לא לדעת מתוך אמון שאני יודעת, זה שינוי עצום.
כל העולם סביבנו עובד על אוטומט ולכן קשה לנו לרוקן את "קופסת האוטומטים" שלנו. הבחירה של אנשים לעשות שינוי במודע, מאד אמיצה ולו רק מהסיבה שאנו חיים בסביבה שעדיין משחזרת את התוכנה הישנה.
לעיתים קרובות אנחנו עומדים בפני מצבים שקשה לנו לשאתם כמו שנאה, הסתה, בורות וכדומה ועלינו להכיל זאת ולהרפות מזה. ""קל להגיד""…
אך כשאנחנו מתעצבנים מזה אומר הדבר שעדיין לא הרפינו. עלינו ללמוד לוותר על אחיזה. זה לא לוותר על משהו מסוים כמו למשל על דברים שאנו אוהבים וחשובים לנו, אלא לוותר על האחיזה בדבר וזה מה שעושה את ההבדל. כלומר, להרפות מעשיית קשר בין הערך העצמי בין מצב הרוח, לבין דברים חיצוניים.
אהנה מכל מה שיש סביבי, לא אעכב את עצמי בגלל כל מיני מחשבות ודעות על עצמי ואעשה כל מה שאני יכולה בגדר אפשרותי.
אהנה מכל מה שיש פיזית, רגשית, מנטלית ורוחנית מתוך הידיעה, ההבנה, שאני אורחת לרגע בכדור הארץ, שהכל לשירותי, אך אינו שלי לנצח. כל מה שבניתי ועשיתי בחיי איפשר לנשמה שלי למצות את כישוריה ותפקידה אך האישיות הנוכחית היא היצירה שיצרה נשמתי, על מנת למצות את הפוטנציאל שלה.
היכולת להתחבר לאט, לאט, ל"אני" = ישות של אנרגיה נצחית שבחרה את ה"תלבושת" הזו, כרוכה בתהליך של מודעות, היזכרות ושחרור אחיזה; מכל מצב שהיה, מכל מקום שהייתי.
כאמור, אנחנו יוצאים מליניאריות להקשריות מעגלית, כפי שמכנים זאת המדריכים הרוחניים. קרי, לפרידה מאחיזה בעליונות, נחיתות, "טוב ורע", צריך ככה, צריך אחרת, שזוהי תשתית שכל העולם עדיין בנוי עליה, לחיבור לרגע הזה.
הכוונה היא שהאינטואיציה, שאר הרוח, ההבנה שמעבר לזמן ומקום, מתוך ההכרה שאנו חלק מהנצח, אהובים ושייכים מעצם היותנו ומכאן שכל רגע נתון מגיע אלינו בדיוק מה שנחוץ, מה שנכון ואת מה שאנו אמורים להיענות אליו ולפתח אותנו. כך שאנו משחררים אחיזה במעגל הישן ומתחברים למשפט "מה שבא לפיתחנו בא לפתחנו", מתוך הכרה ואמונה שהכול עבורנו, לטובתנו העליונה והמידית בכל רגע נתון של זמן.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי