לפני עשרות רבות של שנים כשלמדתי הנחיית הורים במכון אדלר גיליתי את האבחנה בין העושה למעשה שמיד ארחיב עליה. זוהי תיאוריה שלמה בה אני מאוד מאמינה, אותה אימצתי לחיים, לא רק לעניין חינוך ילדים בזכות ומתוך ההתפתחות הרוחנית ומידע המדריכים שכולנו נשמות ברואות "אנרגיית האם", הבורא, שתפקידן להגשים את עצמן דרך חוויה.
למדתי שכולם משרתים את כולם, גם אם בלא מודע, שכולנו מהווים מראות אחד לשני ומאפשרים צמיחה, למידה וגדילה, שכל מה שבא לפתחנו, בא לפתחנו.
מדובר כל כך הרבה בשינוי תודעתי אך אני מבינה שהוא מתאפשר בפועל דרך ההיזכרות שכל אחד מאתנו הוא נשמה טהורה, אהובה, שייכת מעצם היותה המצויה כרגע בגוף פיזי שלא תמיד ולא בהכרח מודע לכך שהוא (הגוף) תוצר של הנשמה, הרוח, החווה עצמה דרך "תלבושת" אנושית, בגלגול מסוים.
במילים אחרות, הרוח היא זו שנותנת חיים לגוף על מנת להגשים עצמה דרכו המשתמשת בתוכנת מציאות מסוימת (תכנת הפעלה), דרכה זה מתאפשר. ומה פירוש תוכנת מציאות? גוף דרכו אנו חווים את החיים, תנאי חיים בכדור הארץ, תרבות, חינוך, תפישת עולם על ברכיה מתאפשרת ההגשמה וכדומה.
בכדור הארץ כמות הזיכרון המודע קטנה יחסית לזיכרון הנשמתי ומכאן שרובנו שכחנו מי אנחנו באמת, כיוון שמראש נולדנו מבלי לזכור במודע את כל הידע שצברנו לאורך מעברי חיים אחרים.
הרעיון העומד בבסיס דברי הבאים הוא שהעושה היא/הוא הנשמה שנכנסה לגוף הפיזי על מנת להגשים את הפוטנציאל שלה. היא נולדה לעולם בו הזיכרון של מי היא באמת, ניצוץ אלוה ממעל בתלבושת אנושית ומטרותיה, נשכחו כמעט כליל, מבחינת הזיכרון המודע שלה. לכן ועל כן, היא עושה מה שהיא עושה, רואה מה שהיא רואה, מתוך "מיפתח הזיכרון" המצומצם בו היא מצויה. כל מעשיה נובעים ממצב תודעתה. ככול שמצב תודעתה גדל, ככול ש"מיפתח זיכרונה" נפתח, כך משתנים מעשיה, מתוך מודעות גדולה יותר לתוצאות מעשיה עבורה ועבור הסובב.
הרבה פעמים אנו פועלים מתוך הידוע לנו זה מכבר, מתוך פירושים, דעות ואמונות שלנו, שלא בהכרח ולא תמיד לוקחות בחשבון את ההשפעה על הסובב, אנחנו פועלים גם אם מתוך הכוונות הכי טובות, מתוך מה שנראה לנו הכי נכון באותו הרגע וכשאיננו מקבלים את התגובות הרצויות לנו, אנו פועלים הרבה פעמים מתוך, פגיעות, מתוך אגו ועוד, ועוד… כל אלה נובעים כאמור מהשקפת עולמנו, החינוך, התרבות וכיוצא באלה וכל אלה הם מעשים שנעשים מתוך כך. עצם הגישה הזו מאפשרת למידה במקום הסתרה, במקום מלחמות אגו, במקום שמירת טינה וכיוצא באלה.
יש הבדל גדול מבחינת הגישה, בין השמת גבול, חד משמעי וברור, מבחינת המקום ממנו אנו מגיבים, לבין עונש ותוכחה הגורמים להשפלה, שאינם מבדילים בין העושה למעשה ובדרך כלל גם אינם מקדמים למידה.
המודעות לכך שיש לכל אחד מאתנו הרבה יותר ידע ויכולות מאשר קיים בזיכרון המודע המצוי בתת ובעל המודע ויש לנו כבר יכולת לפתח נגישות אליו קרי, להרחיב את הזיכרון המודע בפועל, משנה חיים; כשהזיכרון המודע נפתח יותר ויותר מתאפשר לנו ליצור שינוי בחשיבה ובתפישת העולם. יש לנו יכולת להבין ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן", שכל אחד מאתנו בגוף פיזי רואה מה שהוא רואה ברגע נתון וזה לא הכל. אנו נמצאים בתהליך למידה והתפתחות מתמדת המתאפשר דרך ההתנסות.
המודעות לכך שזאת הבחירה שלנו והכל מתנהל בסדר שלו גם אם זה לא בסדר שמתאים לנו, שאנו לומדים דרך חוויה וכך גם כל בני האדם האחרים עוזר לנו לרדת מביקורת ושיפוט ולהבין שמולנו עומדת נשמה טהורה שנמצאת עכשיו בסיטואציה מסוימת בדיוק כמונו.
העושה הרוח, תמיד בסדר ולכן יש בה את הכוח והיכולת גם להרחיב את מודעות הגוף לבחון את המעשה, לשנות, ללמוד ולתקן במידת הצורך. זהו מעבר מהישענות על הגוף להישענות על הרוח כפי שאמר דר' סטפן קובי "אנו יצורים רוחניים בתלבושת אנושית".
היכולת להפריד במודע בין הנשמה לגוף האנושי, מאפשרת את האבחנה בין העושה למעשה. הנשמה = העושה ואילו הגוף, ה"תלבושת", היא העושה. הפנמה של ידיעה זו מהווה קרש קפיצה ענק ללמידה והתפתחות מעצם ההפרדה המאפשרת לגוף תמיכה וחיזוק לשנות ולתקן במידת הצורך את מעשיו כך שיהיו בהלימה עם העושה, (הנשמה).
עצם ההפרדה הזו כלפי עצמנו והעולם מאפשרת שינוי תודעתי מאד גדול. אי אפשר להמשיך לחשוב את אותו הדבר ברגע שעושים את האבחנה בין העושה הרוח, למעשה הגוף. מדובר בשינוי מהותי של התייחסות ותגובה וחלילה לא להמעיט את ערך המעשה, לצמצמו או לטשטשו.
תגובה למעשה כל שהוא, נורא ככול שיהיה, מתוך חמלה לעושה, מאפשרת להשיב את האמון ביכולתו ללמוד לשקם, להשתקם, לקחת מאה אחוז אחריות ולעבור את השיעור הקשה שהוא העביר לאחרים ומתוך כך לעצמו.
במצרים העתיקה היו תקופות של הפרעונים הנאורים ששפטו מתוך עמדה זו. אחד הספרים הנפלאים המתארים זאת בעיני (שלצערי לא תורגם לעברית), של סופרת בשם "The Winged Pharaoh" Joan Grant
זוהי גישה הנוגעת בכל שטחי החיים ובראש בראשונה נוגעת בעצמנו כלומדים מניסיון, ככאלה שרואים מה שהם רואים ברגע נתון, עושים את המאה אחוז שלהם כל רגע (גם אם זה אחוז אחד מהיכולת, זה ה-100% באותו הרגע), ומפתחים את יכולתם בבחינת "עם אימון בא אמון".
ככול שיתאפשר לנו אמון במהותנו ובמהות האחר, לא משנה באיזו תלבושת"/תפקיד/גיל וכדומה, הוא נמצא באותו רגע, נוכל לפעול בצורה יותר חומלת והוגנת כלפי עצמנו והסובב אותנו. הנשמה תמיד טהורה ובסדר, מעשיה מתוך "התלבושת" נובעים ממקום ה"תלבושת".
על מנת להבין יותר אני מציעה לבחון את היומיום את הדברים ה״״קטנים״״ לעיתים כל כך אני תמיד לוקחת את היומיום לפני שעוברת לנסות להבין מעבר לו. כמה פעמים אנו שופטים ומבקרים את עצמנו על אמירות ומעשים ושוכחים שהמעשה אינו ״אני״…
אני יודעת, זהו נושא מאוד מאוד מורכב ולא פשוט לעיכול !! אני מאחלת לי ולכולנו שיומיום שעה שעה נזכור את עצמנו ואחד את השני כנשמה בתלבושת אנושית ונגיב בהתאם לעצמנו ולסובב, אמן!!!