האנרגיה הבסיסית של כל דבר פועלת עם ודרך יחסי הגומלין עם עצמה ועם הסובב. ככה כל דבר פועל במיקרו ובמקרו אחרת אין לו חיים. החיים נוצרים ומתאפשרים דרך יחסי הגומלין של כל אחד מאתנו עם עצמו ועם הסובב. הכוונה לחיים במובן של הזנה; כמו שהגוף שלנו לא יכול לחיות בלי מינימום של מזון ומים, כך האנרגיה אינה מתקיימת ללא יחסי גומלין, זאת ההזנה שלה.
השפעה דו כיוונית היא חוק קיום ויקום בסיסי. הכל מושפע מהכול והכול משפיע על הכל בכלל ובפרט.
מה שאנו עושים עם ההשפעות, הוא תלוי תבניות החשיבה והאמונות שלנו. הרעיון הבסיסי הוא, שקיומם של החיים, מהותו בתנועה ותנודה. תנודה מלשון הדהוד. זו המהות של הקיום הקיומי והיקומי בכדור הארץ. "הדבר הקבוע ביותר ביקום ובקיום הוא השינוי".
חוסר השפעה אינו קיים! ניתן להתעלם, לומר שלא אכפת לנו, להדחיק, אבל בין שאנו מודעים לזה ושמים לב לכך ובין שלאו, אנו מושפעים מהכול ומשפיעים על הכול, בין שאנו מודעים לכך ובין שלאו; כל אינטונציה של הקול, מבט, התייחסות, אי התייחסות, משפיע ומהדהד מפני שאנחנו בעצם פעימה קולטת.
אם היינו רואים את עצמנו, כפי שהמדריכים רואים אותנו, כבועה של אור עוטפת, היה לנו יותר קל להבין את זה. אנחנו רואים את עצמנו, כשאנחנו מסתכלים במראה, בגבולות של הגוף הפיזי, לא רואים את ההדהוד שיוצא מאיתנו, את הגלים שיוצאים מאיתנו.
כל אחד מאיתנו הוא כמו שמש שזורחת לכול הכיוונים, בין שהוא מתכוון לזה ובין שהוא לא מתכוון לזה, בין שהוא שם לב לזה ובין שהוא לא שם לב לזה, כי אנחנו במהותנו פעימה קולטת.
הפעימה הקולטת – הנשמה, התחברה לגוף הפיזי ומפעילה ומניעה אותו וכשהיא מתנתקת ממנו, הגוף הפיזי הוא כאבן שאין לה הופכין, הופך חסר רוח חיים, חסר טעם וחסר תועלת.
הגוף הפיזי מונע רק ואך ורק על ידי הפעימה הקולטת.
המטרה להגיע למודעות להשפעה הזאת ולאפשר לה לזרום דרכנו. להתגבר על הנטייה לחסום, לעצור דברים מלעבור למודע ההכרתי שלנו בשל שעובר דרכנו פחד, חרדה, חשש, רגשי נחיתות, כאב, שמחה, כיף, ל"טוב" או "לרע". כל השפעה כזאת שנוגעת באחד הדפוסים או האמונות שלנו, נתקעת ואינה זורמת הלאה, אלא משחזרת את עצמה: "הוא אמר… הוא עשה… היא הלכה… היא באה… סיפורים על סיפורים שמנהלים לנו את החיים.
המטרה היא לוותר על להחזיק בדעות, אמונות וקביעות, בסיפורים, להתחבר לאנרגיה ולקליטה ממקום המתבונן מעבר לסיפורים, לאפשר לחיים להתנהל כמות שהם מתנהלים מבלי לדעת את הסוף, להיות עסוק, להיתקע, בלי לחפור ולשגע את עצמנו והסביבה.
פתיחות לכול ההשפעות והיכולת לתת להם לזרום מאפשר היענות. היענות אינסטינקטיבית בדיוק בגבולות הנכונים לנו. כשאיננו עסוקים בפירושי פירושים הנובעים מתבניות עבר ומאפשרים לעצמנו לקלוט את הסובב נדע כיצד לנוע בתוך השדה החברתי, מתוך גמישות והנהגה של החיים כיוון שאנו במקום של פתיחות לא "עוברים לגור" באיזשהו פירוש, פגיעה או עלבון.
באותו מקום שאני מאפשרת לכול ההשפעות לעבור דרכי ולזרום הלאה, שום דבר לא משפיע עלי בצורה שתוקעת אותי. הידיים שלי לא קשורות.
אני מדברת על רגישות עצומה ועל יכולת לראות ולפתוח את כל חושי הראייה, ממקום של התבוננות, של הסתכלות, של הכלה, של קבלה של הכול.
זה מצב אוטופי שרובנו לא הגענו אליו ואני לא יודעת אם נצליח להגיע אליו במלוא, אך אפשר להגיע אליו כל פעם יותר.
זה יושב על בסיס של המהות הבסיסית הנשמתית שהיא חלק מהאחדות. בוודאי שאכפת מהכול ובוודאי שהכול מזין אותי, גם הטוב וגם הרע. גם הדברים הכי גרועים מזינים אותי. גם הדברים הכי קשים, בתפישה שלי כרגע, מזינים אותי. "גרועים וקשים" הם פירוש הנובע מתפישה.
הזן בודהיזם מדבר על כך שלאפשר לעצמנו להיות במקום שמתבונן, שמוותר על השיפוט, שמוותר על הדעות, שמוותר על הקביעות ומאפשר לעצמו להכיל ולקבל כל דבר, הוא חמלה העילאית.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי