אין דבר שיכול באמת למחוק זיכרון. סך הכל הזיכרון על פי המדריכים הרוחניים, מהווה את מה שהם מכנים "אוקיאנוס הידע" שלנו = אוצר בלום של התנסויות שצברנו לאורך מעברים, תבונה, חוכמה שנמצאים בכל אחד מאתנו כפי ש"אוקיאנוס הידע" הפרטי, מהווה חלק מהספרייה הקוסמית.
לכל אחד מאתנו "אוקיינוס הידע" שלו, המהווה חלק מהנצח. תמצית החוויה וההתנסות היא חלק מהנצח, דבר אינו הולך לאיבוד, כפי שהקשר עם אדם שנפטר אינו הולך לאיבוד. הקשר קיים לעולם ועד, בשל היותנו חלק מהנצח.
המודעות לכך מאפשרת לנו להרפות מאחיזות ולעבור הלאה, מקלה עלינו לחיות את חיינו מבלי לחכות שיקרה לנו משהו קשה שיאלץ אותנו לשנות.
זוהי חשיבה שונה מהחשיבה האנושית המקובלת; כל מה שאנו עושים נכון לאותו הרגע, ברגע הבא נכון משהו אחר. אם אני לוקחת את הרגע הזה כמקום של שיפוט, ביקורת, כעס עצמי, חרטות, אני בעצם לא עוברת לרגע הבא. אינני נוכחת היות ואני עסוקה בשחזור רגשות אשם, חוויות של פספוס , חרטות וכדומה. כך אינני מאפשרת לעצמי להיות נוכחת מפני שחלק ממני חי את העבר במקום את ההווה.
כשאנו מאפשרים לעצמנו להוות את הרגע הזה, להיות באמת מכל הלב והנשמה, אומר הדבר שאנו מאפשרים גם לזיכרונות להיות חלק מ"אוקיינוס הידע" כאן ועכשיו. כך הם יפסיקו לנהל אותנו, ולשמש כ"ג'ון בריון" שעומד בפתח ושומר שלא יקרה לנו שוב מאותו הדבר, יאפשר לנו להפסיק לשחזר.
היכולת להכיל הלכה למעשה, נוכחות, אינה פשוטה. על מנת כך עלינו להתאמן לפתוח עוד קישורים וחיבורים של הבנות ותובנות בהכרה האנושית, על מנת נחווה נוכחות מלאה גם במישור הפיזי.
ההבנה היא תחילת תהליך חווית הרגע הזה, ההפנמה של ההבנה, מאפשרת חווית נוכחות הלכה למעשה, כל רגע כל הזמן.
מדובר על רעיון של בו-זמניות – ההשתקפות הנוכחית שלנו מתקיימת אמנם בעולם של זמן, אך מהותה משתקפת מהבורא מ"אחדות הניגודים ההרמוניה השלמה". קרי, מבחינת נקודת מבט קוסמית מתקיימת בו-זמניות.
כמטפורה, נדמה את בורא עולם לכדור שמש אדיר ואת כל אחד מאתנו כקרן שלו, קרי, השמש זורחת בו-זמנית לכל העולמות. מכאן, שתמיד ניתן לשלוף אותו בעת צורך, דרך פיתוח מיומנויות הקליטה והתרגום.
ההכרה בכך שכל החוויות, הפחדים, החרדות שלנו הם אחזקה של רגע שהיה, של העבר, הגנות, שאינן מאפשרות להיות ברגע הזה, היא תחילת הדרך להכלה ושחרור. כל עוד אנו סוחבים כמטפורה, שק מלא אבנים על גבנו, (דעות, אמונות, קביעות ומסקנות עבר), שבכל פעם מכבידות יותר, אנו חווים חוויות שרלוונטיות רק משום האחיזה בשק = שחזור.
אנו למדים להשתמש בניסיון המצטבר כהבנה, חוכמה ותבונה, במקום להחזיק במסקנות שהיו נכונות בעבר הגורמות לשחזור בהווה.
אחד הדברים שגרמו לי לחוות זאת היה כשהבנתי שכשאני מחזיקה בכאב, בכעסי עבר, אני מחזיקה באיזושהי חוויה שמסתירה ממני את כל מה שלמדתי ממנה, את כל מה שמתאפשר לי כתוצאה ממנה; להבין אנשים אחרים, להשתתף ולהיות חלק מהכאב שלהם, להזדהות מבלי להזדהות.
כל עוד אנו הופכים את כאב האחר לשלנו במקום להיות באמפטיה כלפיו, ו/או אוחזים במסקנה כלשהי, אין מקום לחוויה חדשה. עלינו לחיות את החיים, לעבור את התהליכים שבאנו לעבור ודרכם לצאת לחיים עם מסקנות חדשות, קרי, מתוך השחזור ליצור שחרור.
כל מה שעברנו אלו הן חוויות שהצמיחו והגדילו אותנו, היו חשובות ומשמעותיות. בין שהיינו "רעים" או "טובים", בין שהיינו מקרבן או קורבן. כל החוויות האנושיות, כל מה שעברנו, זו דרך הגשמת הנשמה את עצמה בגוף הפיזי והכל היה נכון ומדויק לאותו הרגע, לאותה תפישת חיים, לאותה הבנה אך כבר אינו רלוונטי להיום.
כשאין לנו מושג שזה אינו רלוונטי היום, אנו ממשיכים להחזיק, שפירושו להחזיק ברגע שהיה. להיות ברגע הזה כרוך בשחרור מה שהיה פעם, מבחינת הביקורת, השיפוט, ההתנגדות, הפחד וכדומה ולקחת את מה שהיה כלמידה, כצמיחה, כחוויה של תבונה, כוח ויכולת להרפות מרגעים שהיו פעם מקום של התגוננות, ולאפשר להם להיות חלק מהניסיון המצטבר. לגלות את האוצרות של הידע שלנו את התבונה והיכולות.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי