המדריכים מלמדים אותנו לחבר את התודעה הרוחנית למוח האנושי בגוף הפיזי.
הם עושים זאת בדרכים רבות ושונות: דרך מידע שהם מעבירים, רעיונות חדשים, דרך הגברת המודעות העצמית, בעזרת אינספור תרגילים שהם נותנים על מנת נתאמן בחשיבה חדשה, בפריצת המסכים.
השאלה היא איך אנחנו מצליחים להביא את הרוח לידי ביטוי בגוף? מה עושים עם הדבר הזה, שהרי הרוח לא יכולה לחיות בלי הביטוי שלה בגוף?
כל הדברים האלה משאירים אותנו הרבה פעמים בתודעה של חסר, בכאב ובסבל ובהרבה מקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם. איך עושים את השילוב המנצח?
מדובר בתהליך של פריצת מסכי האנוש והחיבור בין המוח האנושי למוח האתרי, על ידי גילוי והוספת נקודות מבט חדשות לגבי עצמנו ולגבי החיים. לאט, לאט, תוך כדי התווספות של נקודות מבט משתנה הפרופורציה.
המדריכים מכוונים אותנו להתחברות ל"אוקיינוס הידע" קרי, לספריית הניסיון המצטבר שלנו, כך שנוכל להכיל, לקבל ולהפנים, את כל הרגשות, החוויות, ההתנסויות שעברנו אי פעם כך שלא יוותר יותר רגש, תכונה, טראומה וכו' שינהלו לנו את החיים, כפי שעדיין קורה.
על ידי התחברות לעוד נקודות מבט, נוכל להתבונן באותם הדברים מנקודות מבט שונות ולמשל, לסלוח לעצמנו ולסובב תוך כדי כך. שהרי סליחה היא בעצם תוצאה ולא העניין עצמו. תוצאה של קבלה והכלה של עצמנו והסובב.
כולנו בבסיס מהות של אהבה, אך מאוד קשה לחוות אהבה מתוך השענות על חסר – כשהמיקוד הוא על מה שאין, ביקורת, שיפוט, כעסים, התנגדויות, נוקשות, חוסר פתיחות וגמישות, חוסר קבלה והכלה, במילים אחרות – חוסר אהבה לעצמנו ולסובב.
הרעיון הוא להכיל הכול. רובנו עדיין שבוי בתודעת חסר.
איננו יכולים לחיות בלי לנשום, אנו חייבים לקחת אוויר = חייבים לקבל. איננו יכולים לחיות בלי מים, בלי מינימום של אוכל, של ויטמינים ומינרלים.
על מנת הגוף שלנו יתקיים עלינו לקבל.
השינוי הוא בעניין ההבנה ש"קבלה ונתינה חד המה", כפי שהמדריכים אמרו כבר לפני הרבה שנים.
במעבר החיים הנוכחי, בחרנו להתחבר למקום שמחבק את כל התכונות הכי לא סימפטיות והכי יפות ולקבל את כולן ככלים בארגז הכלים שלנו = הנהגה.
קודם היינו בשליטה. הכלים שלטו בנו ואנחנו הגבנו להם. היום אנחנו יותר ויותר בהנהגה מפני שאנו לאט, לאט, יותר במצב של שימוש בכלים ופחות מאפשרים לכלים להשתמש בנו. כל העניין של קורבנות, עליונות ונחיתות, וכן הלאה קשור באם אני משתמשת בכלים, או "שהם" משתמשים בי.
"טוב ורע", גבריות ונשיות, הם דרכי מימוש/יישום, של החיים בכדור הארץ.
אנו אמורים להכיל את שניהם על מנת להכיל את הנשמה בגוף ולראות מתוכה את החיים. כלומר, שנוכל לעשות כנשים, כל מיני דברים שנחשבים גבריים וגם להיות יפות, נשיות וקוקטיות בלי להתבלבל וההיפך. שנחליף כובעים/תפקידים/התנהגויות בקלות, מתוך גמישות והתאמת עצמנו לעצמנו ולסובב באותה המידה. המדריכים אומרים שהמעבר מכובע לכובע הוא עניין של הכלה, של חיבור "לאוקיינוס הידע".
הכלה של כל הדברים, אומר שאנו מתחברים לרפרטואר אדיר של יכולות, רגשות, רגישויות. השחזור נשבר, מתפרק, מפני שחל תהליך של אינטגרציה, של הכלה.
כשמכילים את "הטוב והרע" בתוך עצמנו, אין לנו צורך "בטוב וברע" בחוץ. אנו מפסיקים את תהליך השחזור והמגנוט: כשמכילים את הרודן שבנו, את הכועס שבנו, את הקורבן שבנו, את המקרבן שבנו, המתעלל, קרי, את כל הדברים את כל הדברים האיומים והנוראים לפי התפיסה שלנו, ויחד עם זאת ובאותה המידה, מכילים את כל הדברים הטובים והנהדרים על פי תפיסתנו, אין לנו בהם יותר צורך.
למוח האנושי קשה עדיין לרדת לסוף דעתם של המדריכים ולהבין את זה.. מדובר באיזון מחודש בין ארבעת הרבדים (פיסי, רגשי, מנטאלי ורוחני), על חיבור בין הכוחות הדחוסים והדלילים, בין היגיון ורגש, בין גבריות ונשיות, בין "טוב ורע", בין עליונות לנחיתות, על חיבור בין כל מה ששירת אותנו בדואליות לכדי "אחדות ניגודים הרמוניה שלמה".
ביכולתנו ליצור תבנית חדשה לגמרי מפני שהתבנית הישנה כבר לא עובדת בשבילנו. אנחנו כבר לא ממגנטים את "הטוב והרע". אנו בתהליך של עלייה ברמת מודעות –ascension. אוספים ומחברים מהמון עולמות, ומתחברים למה שהמדריכים מכנים "מלוא גובה קומתנו הרוחנית" בחיי היומיום: כך ניתן להבחין היכן השני נמצא, באיזה מעגלים הוא עדיין מסתובב, אך זה לא מאיים על איזוננו משום שאנו מכילים את "הטוב והרע".
אנו נפגעים, כועסים ונעלבים כשמשהו בתוכנו לא משלים, לא יושב במקום של "אחדות ניגודים הרמוניה שלמה".
אני מבינה איזו משמעות יש להוויה הזו ("אוקיינוס הידע" – ספריית הידע התת והעל מודעת), המכילה את הכול, והכול הוא בבחינת עוד כלים בארגז הכלים, כמו "מחסן תלבושות" עצום שבתוכו קיים "הטוב והרע", המלך והאביון, החומל והלא אכפתי, הרודן והמנהיג הדמוקרטי השוויוני, האציל ומטאטא הרחובות, הנדיב והגנב, המנצל והמנוצל, המקרבן והקורבן, המאושר והאומלל, וכד'. "מחסן תלבושות" שלם המייצג את כול הרגשות, התבניות, הידע והחכמה הנרכשים לאורך דרך ההגשמה.
ברגע ש"המחסן" הזה מוכל מתקיימת בתוכנו שלמות, המאפשרת לנו לחוש שווי ערך מעצם ההיות, לחבק, לנשק, לאהוב, לצחוק לשמוח, להיות רגישים וקולטים ולתרגם את הדברים לשפת אנוש. כלומר, כל ארבעת הרבדים משתפים פעולה, כשכל רובד הוא רבע מתפוח אחד, אלה לא ארבעה תפוחים.
עוד לא הגענו להוויה הזאת מפני שקיימים בנו ביקורת ושיפוט ואיננו מקבלים את עצמנו במאה אחוז, אך אנו מתקרבים. זה כמו שתלמידה שיתפה: "צרחתי ואחרי עשרים דקות נרגעתי, וזה בסדר". אנחנו כבר בדרך, כבר יכולים לנוע בין נקודת המבט.
במימד התשיעי מכילים הכול ואז אין צורך לצרוח. עד שלא נכיל את זה שאנו צורחים נמשיך לצרוח. אם נצטרך לצרוח כי מישהו אחר נמצא במימד אחר וזאת השפה היחידה שהוא מבין, נצרח, אך מתוך כך שאנו משתמשים בזה ככלי ולא נשענים על זה כהגנה.
היום אני כבר מבינה ומסוגלת ליישם חיתוך בחיוך, וזה אמיתי. זה לא הכעס מבפנים שהיה לי פעם שהעולם התפרק, זה מקום אחר לגמרי.
אנחנו משתמשים בדברים באופן אינטואיטיבי.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי