היום ברצוני לעשות אבחנה (מבחינתי, משנה חיים) בין קבלה להסכמה .
זוהי אבחנה המאפשרת לי להכניס דברים לפרופורציות ולהשתחרר מאחיזה בדעות, אמונות וקביעות מעכבות איזון. אז קודם כל הרגיעו אותי המדריכים הרוחניים שלי, חברי "ספיראלת האור" שלקבל הכול אינו אומר שאני מסכימה עם הכול… זה מיד הרגיע את המחשבות שהתרוצצו במוחי. נוכחות מלאה, או כפי שהמדריכים מכנים זאת "נוכחות הווייתית" קשורה בקבלה. כשאיני מקבלת איני נוכחת באופן שלם, אלא עסוקה באי הקבלה.
מרגע שהחילותי להפריד בין שני המושגים נפתח בפני עולם חדש; יכולתי להקשיב באמת, להתאמן בקבלת נקודות מבט אחרות ולראות את העולם ולו לרגע, ללא מאסת הפירושים שלי. רווח לי שזה בסדר שאני לא מסכימה עם דברים, שואפת לשלום, לאיזון כמו שאחרים שואפים לדברים אחרים ומבחינתם זה הנכון. מערכת ההסכמות או אי ההסכמות שלנו נובעת מדפוסי חינוך, אתיקה ומוסר בזמן ומקום – אנו נוטים להבין את עצמנו, את העולם הסובב אותנו ואחד את השני דרך דפוסים, אמונות, דעות וקביעות המייצרים כולם דפוס תגובה אוטומטי, שהרבה פעמים גורמים לנו לחרוט את אותו מעגל של תגובות, התנהגות והתנהלות.
נבדוק לרגע מה מתאפשר כשאנו במוד של קבלה = קבלת עצמנו, קבלת האחר, קבלת העניין, ההתנהלות, החיים… כתוצאה נוצרת הקשבה, התבוננות, פתיחות קולטת ונפרשת קשת גדולה של בחירות הנובעות מאותה הקשבה, מאותה נוכחות. אי קבלה חוסמת את כל אלה. בכל מקום שאין הקשבה, פתיחות קולטת והתבוננות שאינם נשענים על התנגדות, סלידה, ביקורת או שיפוט, אנו מנועים מלהבין ולראות את האחר, המצב, בדרך שתפוגג את ההתנגדות, את אי הקבלה.
יש לנו רפרטואר שלם של דעות ואמונות משלנו, על פיהם אנו חיים, אלא שנפתחת לנו הזדמנות לעשות שלום עם עצמנו ועם האחר, עם החיים, ברגע שאנו לומדים להתייחס להכול כמציאות קיימת, "ככה זה כרגע" בין שהיא מוצאת חן בעיננו ובין שלאו.
הפרדה מכוונת ומושכלת בין שני מושגים אלה, פתחה בפני עולם חדש
כשאנו מקבלים נפתחת היכולת להבין, לגלות, לסלוח ולשנות כשדברים פחות ופחות מנהלים לנו את החיים. התגובות האוטומטיות הולכות ופוחתות, משהו נפתח לגלות הבנות ותובנות משפרות חיים, משפרות מצב רוח, משפרות מוטיבציה. מתוך נוכחות מלאה, קבלה, יש רשות לכול הדברים להיות מה שהם, איננו מנסים לשנות דבר, כך נפתחת ראיית אחרת של האדם, העניין, הדבר, מתוכו ניתן להחליט כיצד והאם להיענות, מה והאם לעשות ואיך להתייחס.
מה שמבחינתי הרווח הכי גדול כשאני נוכחת במילואי ומקבלת את המתרחש כעובדה, אני מרגישה קלות, איני חייבת דבר, במקום זאת אני בזכות, בפלוס, של הקשבה, הבנה והתחדשות. מתגלים לי פתרונות שלא ידעתי על קיומם רגע קודם, נפתחות בפני הבנות לאחר, איני עסוקה במה שאני יודעת, אלא בהרחבת ההבנה שלי.
נוכחות, קבלה, הקשבה מלאה מתאפשרים כשאיננו עסוקים בפירושים שלנו, במה לומר או לעשות וכיוצא באלה. כשיש לנו שמץ קטן של התנגדות אנחנו "שם" לא כאן ועכשיו. כשאנו מקבלים, נוכחים מקשיבים ומכילים, יש ביכולתנו להבין מי עומד מולנו ולתקשר אתו בשפה מובנת לשנינו. כאשר מישהו אומר לנו משהו שאיננו מקובל עלינו אנו מסוגלים להתחבר לנקודת המבט שלו ולראות מאיפה הוא מדבר.
במקום להיות עסוקים בלהתעצבן ולהיעלב נבחין ש"זה שלו ולא שלי" קרי, ייווצר מרחב חדש שיאפשר בחירה בהתנהלות נאותה לאותה סיטואציה.
אימון בקבלה, בנוכחות בהקשבה, מאפשר הכלה – משנה חיים.
כל הזכויות שמורות לדורית יעקובי