כל מי מאתנו שיש לו עדין עכבות, חוסר בטחון, פחדים, חרדות, חששות, שמונעים ביטוי עצמי, ומפריעים למהלך חיים זורם ומספק, חווה אותם כעת, דרך נסיבות החיים: דרך בעיה בריאותית, מערכות יחסים שמתפרקות או מאוימות, פיטורין ועוד. האיום עולה, על מנת נטפל בו. ככל שנקדים לטפל בו (מה שאני קוראת, "ללמוד בהתנדבות"), כך יקל עלינו, כך נוכל לנשום לרווחה.
זוהי תקופה בה "נמשך השטיח מתחת לרגלינו", על מנת נוכל להשלים מעגל בכדור הארץ; כל אותם פחדים, חרדות, חששות, עכבות וכדומה אותם בחרנו לשחרר ועדין לא השתחררו, עולים כעת ומציפים בדרכים שונות. כל אחד חווה זאת בדיוק בתחום שיאפשר לו, שיביא אותו, לעשות סדר חדש על פי בחירתו (מדובר בבחירה שנלקחה לחיים הנוכחיים, טרום הלידה).
שינויים, תהפוכות אלה, אינן קשורות לרמת התפתחות מסוימת. מי שנמצא ברמת התפתחות גבוהה פשוט יודע לשאול את השאלות, יודע מה לעשות עם זה, להשתמש בדברים לתועלתו. זה אינו גורף אצל כל האנשים, יש כאלה שהכול בסדר בעולמם, משום שכרגע אין להם "תיקון" לעשותו, אם נשתמש בלשון הקבלה.
אחת המסקנות שהתגבשה אצלי לאורך השנים, היא שאיננו יודעים (ובוודאי לא מיומנים), "ללמוד בהתנדבות" ומכאן שהלמידה היא הרבה פעמים, דרך אי נעימויות, אי נוחות, "מכות" שאנו חוטפים וכיוצא באלה.
בנוסף, מתגבשת אצלי הידיעה שמצב של לית הברירה, אליו אנו נקלעים (אם בשל ילדים שקורים להם כל מיני דברים, או קשיים שיש למישהו מאוד קרוב לנו, או בשל דברים שקורים לנו וכדומה), מהווה מראה שעלינו להפסיק להנציח. שהרי התייחסותנו לדברים היא זו שמשנה את חיינו. לפני הרבה מאוד שנים אמר אלפרד אדלר "מה שקובע את גורלנו אינו הגורם הקובע את גורלנו, אלא מה שאנחנו עושים עם מה שקורה לנו הוא הגורם הקובע את גורלנו".
יש אנשים שאינם תופשים את "משיכת השטיח" כתביעה לשינוי וממשיכים להתנהל כאילו דבר לא השתנה. אחרים, נוהגים בדרך של כיבוי שריפות. כמטאפורה: אם נקרע משהו במקום א' נתפור אותו, ואם נקרע משהו במקום ב' נמהר לתפור אותו גם, נעשה טלאים ו"המכנסיים" ימשיכו להחזיק מעמד ואין צורך לקנות מכנסיים חדשים. = אותם ההרגלים, הדפוסים והאמונות המשחזרים את עצמם. בעוד שזהו הזמן לחשוב מחוץ לקופסא, לשנות נקודות מבט. ממש לא כדאי לנו, או אסור לנו להטליא טלאים, או להתייחס לכך שקושי מסוים, או עכבה מסוימת, אינם קיימים. זה קיים לטובתנו העליונה. הכול לטובתנו העליונה.
הגיע הזמן להתיר כל דבר שעדיין כולא אותנו, מעכב אותנו, סוגר אותנו כך שנוכל להיות עוד ממי שאנחנו.