תלמידה: אצל חברה שלי התגלה אצלה סרטן, היא לא סיפרה לאף אחד. בעלה צלצל וסיפר כדי להפעיל את החברים ולבקש עזרה על מנת שהיא תעשה משהו ותטפל בזה. מה לעשות במקרה הזה?
דורית: זו שאלה שלא פשוט לענות עליה, משום שכול אחד פועל על פי אמונותיו ומסקנותיו וזה סובייקטיבי לחלוטין. על כן תשובתי תהא אישית לחלוטין, על פי ערכי ואמונתי: במידה וחברה לא שיתפה אותי, לא אמרה לי דבר על כך, איני עושה דבר, מה שלא סותר את זה שאעשה כמיטב יכולתי לאפשר לה לדבר בכך שאהיה קשובה אליה, למשל. העניין הוא ליצור רקע כדי שהשני יוכל לדבר, לספר ולשפוך את הלב, שאם היא תבחר לדבר היא תדבר. אני מאמינה שזכותו של אדם לחיות כמו בת יענה, מבלי שאנסה להוציא אותו מזה. יכול להיות (למשל), שהדרך של חברתך להתמודד עם המכה הקשה הזו היא קודם כל לא לדבר על זה, להתבשל עם זה בתוך עצמה ואחר כך להחליט מה לעשות. את, מכירה את חברתך שנים רבות. אולי עליך לדובב אותה. אני מניחה שהייתי מדובבת אותה במידה וזו חברה קרובה. הייתי שואלת אותה מה שלומה, מגיעה אליה באיזשהו אופן ופותחת לה דלת לשוחח על שבליבה.
אין לי שום זכות להתערב בחיים של אף אחד אלא אם כן הוא מבקש, מאותת, מראה באיזה שהיא דרך שזה מה שהוא רוצה. אם היא תשתף אותי, אתייחס מכול ליבי בהתאם. חשוב מאוד לאפשר לעצמנו ולזולתנו, לבחור מה הכי נכון מבחינתנו משום שרק כך אנו לומדים ומתפתחים.
זה אינו סותר את העובדה שאם אראה מישהו רץ לאמצע כביש שנוסעות בו מכוניות, יש להניח שאמשוך אותו חזרה למקום בטוח.
אני מאוד מבינה את בעלה שעושה את מה שהוא עושה ואולי זה בדיוק מה שנחוץ להם. אותי זה היה מכניס לדילמה בעניין מה נכון לעשות, היות ועלי להיות ישרה עם עצמי, אם אומר לה שבעלה טלפן אלי (מבלי ידיעתה), זה יכול אפילו לגרום לפיצוץ במשפחה, ואת זה בוודאי שאיני רוצה, האם זה נכון לשתוק וכד'. חשוב לי לכבד את המרחב הפרטי שלי ושל כל אדם ולאפשר לו לעשות מה שמה שנכון לו במידה ואינו פוגע בעצמו או בזולת. יש לנו זכות גדולה לעזור, להיות עם ולתת את ההרגשה שאנחנו שם בשביל האחר. לפעמים העזרה הגדולה ביותר היא להיות עם ללא אומר.
אנו מעזים לשפוט את האחר כשאיננו יודעים את הבחירה שלו/ה, כשאין לנו מושג מה עליו/ה לעבור, כשאיננו יודעים לאן "הבעיטה הזאת בטוסיק" צריכה להוביל. לפעמים כבני אדם, אנו כל כך נאחזים בהתנהגויות שלנו, במוכר ובידוע עד שרק "בעיטה בטוסיק" מאפשרת לנו לזוז ולעשות עם עצמנו משהו, דבר המתבטא גם בנסיבות חיצוניות, במחלות וכו'.
לכן חשוב שנהיה צנועים, מודעים לכך שכל אחד מאתנו פועל על פי מה שנכון וחשוב לו ולא בהכרח אנו באמת יודעים מה נכון, טוב, עבור האחר וכדאי, ואפשר לבדוק.
לאור ניסיוני רב השנים, התקשור מאפשר הבנות ותובנות לגבי הבחירות שלנו, לגבי קשרים בין אנשים, קארמות בין אנשים, מה הם בחרו להתמודד ומדוע, מה הם בחרו לעבור ביחד ולחוד, כך שמתקבלת הבנה רחבה של הסיטואציה. כשמבינים, ניתן לפעול בצורה לגמרי אחרת, קרי לא על פי האוטומטים המצביעים על מה בסדר, מה נכון, מה צריך, מה כדאי לאחרים בכל סיטואציה.
תלמידה: אני שואלת על חברות, איזה מין חברה אני אם אני שותקת?
דורית: למיטב ידיעתי, לכול אדם קריטריונים שונים לגבי חברות. יש לנו בדרך כלל נטייה להשליך את הקריטריונים שלנו על התנהגות האחר, לא פחות מאשר על שלנו (אם וכאשר איננו עומדים בקריטריונים שלנו למשל). יש לעשות את ההבחנה בין הצורך שלנו ובין הצורך של האחר, שאינו תמיד תואם ולכבד את עצמנו ואת האחר באותה מידה.
תלמידה: לפעמים האדם רוצה רק שיקשיבו לו ולא יגידו לו כלום, שלא יתנו לו עצות מה לעשות. הוא רק רוצה לקטר, לשפוך את הלב ולבכות.
דורית: כמה נכון! עלינו לראות מהו הצורך האישי שלנו ומה הצורך של החבר/ה. למשל; הצורך שלנו הוא לעזור ולחבק, והצורך של האחר במרחב שקט והשאלה היא כיצד ננהג, נקשיב רק לעצמנו או גם לעצמנו וגם לזולת.
הסנכרון ביחסים, נוצר בקלות ומאליו, כשאנו רגישים בו זמנית לעצמנו ולאחר. כשאנחנו נותנים לשני את מה שנכון לנו ולא לו/ה, אין סיכוי ליחסי גומלין מספקים. כבני אדם, באופן אינסטינקטיבי, הרבה פעמים מאי מודעות, אנו נותנים לשני את מה שאנחנו צריכים או היינו רוצים לקבל, במקום את מה שאחר צריך. (ראה הורים וילדים כאחת הדוגמאות הבולטות לכך). כשאיננו רואים את האחר באמת, כיצד נדע מה נחוץ לו ולמה הוא זקוק ברגע נתון? על מנת לראות את האחר עלינו קודם כול להיות מודעים למה נחוץ לנו בכול סיטואציה, להניח את זאת בצד ולהתבונן באחר ולגלות מה נחוץ לו, בכול סיטואציה. כך נעשה הפרדה ולא נשליך את מה שמבחינתנו רצוי ומובן מאליו, על האחר. דבר זה נכון לגבי כל מערכת יחסים ומשפר מאוד את היחסים, מפני שאנו קודם כל מודעים למה מזין אותנו וכיצד אנו יכולים להזין את האחר. כך מתאפשר לנו גם לבקש או לומר את מה שאנו זקוקים לו במקום לצפות שמישהו יקרא את מה שכתוב לנו על המצח. כלומר, איננו באים עם הצורך שלנו (למשל), של אימא תרנגולת או עם "סינדרום המציל והמושיע" ומשתלטים על העולם, בדרך כלל בלא מודע.
מניסיוני, לנשים חזקות יש נטייה לעשות זאת: להשתמש ב"סינדרום המציל והמושיע" , כפי שאני מכנה את הצורך להגן, להציל, להושיט יד וכד'. התנהגות זו נובעת קודם כל מטוב לב, מרצון לעזור, מאכפתיות, אך בצד אלו, גם מצורך בביטחון (מבלי להיות מודעים לכך), דרך המרכזיות, החשיבות, שלא יוכלו בלעדינו וכדומה, בדרך כלל לא ממקום של "אף למעלה", להיפך, מעודף צורך להיות בסדר ולרצות.
הגבולות הנכונים הם הגבולות הפנימיים שלנו עם גבולות האחר, לכן אין תשובה אחת כללית שנכונה לכולם. בעיני תמיד נכון להיות מודע לחלק שלנו ביחד עם המודעות לעובדה שהשני אינו השלוחה או התעתיק שלנו. השני הוא נשמה בפני עצמה, עם איכויות ייחודיות שלו, הזקוק למה שהוא זקוק. ככל שנשים יותר לב לכך נהיה ביחסים יותר טובים עם כולם.
כשמטפלים בכל דבר הקורה בחיים מהמקום של מה זה בא להראות ולומר לנו, מה ביכולתנו לעשות הכי נכון שאפשר, במקום להשליך את זה על מישהו אחר, מתקיים הסיכוי המרבי לחיות מתוך שמחה, טעם ומשמעות ולהפיק את המכסימום מכול מצב בכול רגע נתון.
יש לראות את עצמנו ואת העולם מנקודת מבט שתעשיר, תחדש ותרגיע אותנו. כך שחשוב שנהיה ערים למה שנחוץ וחשוב לנו, נשים את זה בצד ונסתכל על השני באמת, לא מתוך הדעות, האמונות שלנו. מניסיוני , זהו מרשם בדוק לשיפור מערכות היחסים שלנו עם הילדים, עם בני הזוג, עם החברים שלנו וכו'. איננו לוקחים אף אחד כמובן מאליו. אף אחד אינו מהווה שלוחה שלנו (גם אם הוא הילד שלנו). כל אחד הוא קצת אחר, לכל אחד חולשות וחזקות שונות. כל אחד צריך שילטפו/יחבקו אותו בצורה שונה. לא כולם אוהבים שמלטפים או מחבקים אותם פיזית, מה שאינו אומר שהם לא זקוקים לאהבה. יש אנשים שיש להם קושי בקרבה פיזית. יש לי חברה שממש לא סובלת שמחבקים אותה, אך מאוד רוצה אהבה. היא יכולה להתחבק עם בני משפחה מאוד קרובים לה, אבל בחברות ששם הנורמה היא לחבק היא סובלת.
לסכום: שם המשחק הוא כבוד לעצמנו ולאחר, עם שימת לב למה נחוץ לו ולנו ומהם הגבולות הנכונים לנו ולאחר בכל רגע נתון של זמן.