המדריכים ניסו להסביר שכולנו (העוברים למימד התשיעי), באנו להתגבר על דפוסים המלווים אותנו לאורך הדרך מהלידה הראשונה (מה שהמדריכים מכנים "סוגיה גרעינית"), לא משנה מהו: "העולם אינו מקום בטוח", "אהבה = סבל וכאב", "הפחד משינוי והשתנות, ספרציה ואינדיבידואציה", או "אני לא מספיק", כולנו באנו הנה להשתחרר בעולם בו הדפוסים הללו קיבלו הוכחות לאמיתותם. על מנת תתאפשר ההשתחררות עלינו להרחיב את ההבנה שלנו לגבי עצמנו והחיים, לפתח מודעות לאחריות שיש לנו על אושרנו, בריאותנו ועל שביעות רצוננו. המדריכים מדברים הרבה לאחרונה על הצורך בהישענות פנימית מלאה על הכוח המניע שלנו ברמות של קבלה מלאה של הכוח המניע הזה מבלי להסתכל ימינה ושמאלה אם זה כן מקובל או לא מקובל, אלא ללכת איתו במאה אחוז, ותוך כדי ההליכה איתו אנו מסתכלים על הסביבה והעולם. כשאנו הולכים איתו במאה אחוז, אנו מאפשרים לדברים שמערערים את הכוח הפנימי שלנו, להפסיק לפעול עלינו. ברגע שאיננו הולכים עם ההכוונה הפנימית האמיתית שלנו, אנחנו הולכים עם תחליפים שהתפתחו כתוצאה ממסקנות שהסקנו על עצמנו, העולם והחיים. אימצנו הגנות סביבתיות ודפוסים שכל אחד מאיתנו פיתח בעקבות הסוגיה הגרעינית שלו. קרי, איננו מחוברים לאמת הפנימית שלנו, לאותנטית שלנו, למלוא היכולת לבטא את עצמנו, ואז עולים "רעשים" סביבתיים, או קולות סביבתיים, מגרים ומעוררים את הדבר שבאנו לפתור, על מנת נפתור אותו.
ע"י כניסה למרחב הלב מצד אחד, והתחברות לעולם הרוח ממרחב הלב, ביחד עם הענות לצו הפנימי, לכוח הפנימי, לרצון הפנימי, לצורך הפנימי במאה אחוז (ואין מדובר על אגואיזם ואגוצנטריות), תוך רגישות לסביבה ולסובב, נוכל לשחרר עצמנו מדפוסים ששרתו אותנו עד כה. זה בסדר אם זה לא נראה למישהו אחר, או לא מוצא חן בעיניו, כשאנו הולכים בדרכנו באהבה בחיוך, בליטוף ובנועם, בטוחים בעצמנו, בסופו של דבר הסביבה מקבלת אותנו. אחד הדברים שעד היום מפליאים אותי זה שכשאני רואה אדם לא סימפטי ולא נחמד, שתלטן ושלם עם עצמו על מה שהוא והנה הסביבה מקבלת אותו כמות שהוא , מפני שהוא "הוא", וככה זה, מי שנראה לו בסדר, ומי שלא, לא…
המדריכים אומרים שאנו משחררים את המנגנונים החרוטים שלנו בכך שאנו מתמקדים ברצון ומאפשרים מכול הלב ובמלוא האמונה ללכת איתו, גם אם ההיגיון שלו לא ממש ברור. לפעמים יש איזה צורך פנימי, איזה אימפולס פנימי, שההיגיון האנושי שלנו לא מתיישב איתו רק לאחר זמן.