המחשבה האנושית היא תהליך של קליטה ופירוש סובייקטיבי של כל אחד מאיתנו, הקשור בדעות, אמונות, קביעות, כמיהות, רצונות, שנאות, אהבות וזיכרונות ממעברים קודמים. הפירושים באים מאיזשהו מקום.
תהליך החשיבה האנושית מבוסס על "שעון תודעה נרכשת" = הניסיון המצטבר שלנו בעקבותיו נוצרת המציאות הפרטית, ובתוכה כל החלומות הכמיהות הרצונות וכד'. לעומת המחשבה היקומית, שאינה בנוסח החשיבה האנושית, "זוהי מחשבה החושבת את עצמה" כפי שאומרים המדריכים. כלומר, מדובר ברעיון של יצירה: זה לא משהו שחושב, זה משהו שנענה אינסטינקטיבית, מגיב ומחובר להכול. אך אנו מחוברים לחשיבה האנושית ומבקשים להרחיב את גבולותיה ועל מנת כך עלינו להבדיל בין אמת לאשליה.
המדריכים מדברים על אשליה במובן שזה איננו נצחי ולא במובן שזה לא אמיתי: "עכשיו זה ככה ובגלגול הבא זה יהיה משהו אחר". אם ניקח, על הבסיס הזה, את ההבנה שהכול אשליה, חוץ מהרעיון הבסיסי של ה"אין", אז כל מה שנגזר מהנצח הזה הוא אשליה, קרי לא נצחי, מפני שזאת השתקפות לצורך הגשמה דרך חוויה של הרעיון = מימוש הפוטנציאל = הישרדות.
התבנית האנושית מכילה גם כמיהות. מי שיש לו דמיון מפותח יכול ליצור "סרט" שלם על איזשהו רצון שלו שאין לו שום קשר למציאות. הרעיון הוא שביכולתנו לשמוע משהו, לכמוהה למשהו, לרצות משהו, וליצור "סרט מדע בדיוני" שלם, שלאו דווקא מחובר למציאות. כלומר המחשבה האנושית מבוססת על עולם תוכן שלם שעוצב לאורך דרכנו ולאו דווקא מסונכרן עם ההווה .
הארה: זה סותר אמירה שאומרת שאנחנו לא יכולים לדמיין מה שלא קיים.
דורית: מי אמר שזה לא קיים? זה קיים בכמיהה, ברצון, אולי באיזה ניסיון קודם וכו'. השאלה היא האם זה רלוונטי למציאות…
אנחנו מסתכלים על פאזל גדול שאומר שכל מה שנוצר מ"האין" הוא אשלייתי משום שאינו נצחי. הוא מיועד להגשמת "האין" את עצמו דרך חוויה בהמון המון צורות: בצורות של אנרגיות, בצורות של נשמות, בצורות של הטבע, של בעלי חיים, וכן הלאה. דיברנו על זה שלכל אחד מאיתנו יש סט מחשבה משלו המבוסס על הניסיון המצטבר שלו, על הזיכרונות שלו, על הידע שלו ועל מה שנלמד כל רגע ומה שמעורר את הידע הזה כל רגע. עכשיו דיברנו על עוד ערוץ שהוא ערוץ הדמיון, מה שאנו מכנים כבני אדם מדע בדיוני.
ביכולתנו ליצור סרט שלם, או סיפור שלם, סביב משהו שאנחנו מאוד רוצים או מאוד מפחדים ממנו. ביכולתנו ליצור לעצמנו גיהינום של פחדים, של חרדות וחששות שלא היה ולא נברא, שיכול להוות קרקע פורייה ליצירת אותה המציאות. ככה נוצרת מציאות הלכה למעשה.
למשל, כשמדובר על ספקולציות לגבי הבורסה ודברים דומים, הכול יכול להיות, הכול אופציות. יכול להיות שהמצב ייקח שלוש שנים ויכול להיות שלא. אנחנו לא יודעים. כבני אדם קשה לנו להיות במצב של אי ידיעה. אם היינו יכולים לא לדעת יכול להיות שחלק מהתרחישים לא היו קורים.
או למשל כמיהה לקשר המתבטאת דרך תסריט שיש למישהו בראש כיצד צריכה להיראות אהובתו. (מה שיכול להיות לקוח מזיכרונות קודמים). כל פעם שהוא רואה בחורה, שמתאימה לסט הזה של המחשבה שלו, הוא יוצר בדמיונו מציאות שאינה רלוונטית לגביה, אך רלוונטית לגביו, מפני שאלו הכמיהות והרצונות שלו. הוא מלביש עליה איזה שהן ציפיות, בעקבות החלום שלו, שהיא תתנהג ותתנהל בצורה מסוימת, שתדבר בצורה מסוימת, שתאהב אותו בצורה מסוימת, וכן הלאה. הוא מלביש את זה עליה מתוך איזושהי תמונה דמיונית או רצון או כמיהה שיש לו בפנים, מבלי לראות אותה וכועס, מתאכזב ומתייאש כשאינה מתנהגת כמצופה… כך שאי אפשר להמציא את מה שלא נמצא, זה נמצא בפנים, אבל אתה מלביש את מה שנמצא בפנים בחוץ בלי לבדוק אם זה מתאים לחוץ.
זה מה שרובנו עושים. רובנו מלבישים על החוץ את התמונות הפנימיות שלנו, את הרצונות הפנימיים שלנו, ואנו מגיבים לחוץ על פי התבנית הפנימית שלנו, ויוצרים מציאויות שאינן סינכרוניות. אנו יוצרים דפאסאז'. מציאות סינכרונית היא כזאת שביכולתנו לראות כל אדם ללא שקופית כמות שהוא ברגע נתון של זמן, ובו זמנית להכירו כנשמה וב"תלבושת" בה הוא נמצא באותו הרגע, כך ניענה לו בצורה סינכרונית. אין סיכוי שניענה למישהו בצורה סינכרונית כשעולה לעיני רוחנו זיכרון של פעם. קרי, כשבאים עם פרי-קוגניציה, בין שמודעים לזה ובין שלאו.
שאלה: אפשר להשתחרר מזה?
דורית: אפשר להשתחרר מזה יותר ויותר. אינני יודעת אם אפשר להשתחרר מזה לגמרי כרגע, מפני שמדובר בהפעלה של מיפתח זיכרון הרבה יותר גדול. אפשר להיות מודעים לזה שאנו רואים את מה שאנו רואים, אבל זה לא בהכרח כל מה שיש. ביכולתנו לאמן את עצמנו בהרחבת רפרטואר הראייה שלנו. חלק מהתגובות שלנו הן אינסטינקטיביות ל"טוב ולרע".
אני יכולה לספר לכן מניסיון חיי על התנסויות לא קלות, בלשון המעטה, בעניין הזה שעשיתי השלכות. הציפיות שלי נבעו מהשלכה של רצון או כמיהה על איזושהי סיטואציה או אדם, וזה לא היה רלוונטי למציאות העכשווית, זה היה רלוונטי לגלגולים קודמים, לניסיון מצטבר קודם שלי.
בכדי שהדברים יהיו רלוונטיים לכאן ועכשיו עלינו להיות בכאן ועכשיו. האימון של לחיות בהוויה. ללמוד להתבונן בדברים מבלי שיהיה לנו שיפוט עליהם. האימון נחוץ לנו על מנת להשתחרר מהדפוסים הישנים מפני שבחרנו לשנות את התודעה שלנו, את התפיסה שלנו ולהרחיב את המודעות שלנו. אי אפשר לשנות את התודעה כל זמן שאנחנו יושבים וחורטים את אותם מעגלים. זה כמו המוטו של הסיני הזקן: "אני לא יודע אם זה טוב, אני לא יודע אם זה רע, אני אמשיך לעבד את אדמתי". כלומר, אני אעשה בכל רגע נתון של זמן את כל מה שאני יכולה על פי הבנתי באותו הרגע בכל הלב והנשמה. המדריכים מדברים על זה שאנחנו תלויי תוצאה, ועל כן לא בהוויה. זה משהו שאני מתאמנת בו הרבה זמן.
הארה: כשאת באה לדבר על משהו שאת מומחית בו, הפחד שלנו הוא שאנחנו לא נהיה מספיק טובים, או חוסר ביטחון במומחיות שלנו.
דורית: זה נכון אך לא לזאת הכוונה. הכוונה היא שמתחת לחרדה, לפחד, לחוסר הביטחון, יש זרימה חופשית, יכולת להיות במגע עם כולם מבלי להיות עסוקים בתוצאה. משהו בבחינת "אני פה"! כמו ילד תמים. אני לא יודעת מה ייצא לי מהפה וזה בסדר.
התקשור זה הכלי שלימד אותי להעז להוציא מהפה בלי לדעת מה אני הולכת להוציא מהפה. להרשות לעצמנו לשחרר את הידע הפנימי מבלי שהמוח האנושי שאינו מחובר אליו עדיין מפריע בכך. ביקשו ממני להרצות בנושא מסוים: אזרום עם עצמי ועם הקהל. זאת רמת אמון בעצמנו ואמון ביקום. זה אמון בזה שהכול בסדר. אלה שיש להם את רמת האמון הזאת הם מרצים מדהימים.
כולנו מחפשים איזושהי דרך חדשה מפני שכבר איננו יכולים להישען על הדרך הישנה, היא כבר לא מתאימה לנו, זה לא המפתח להצלחה, לאושר שלנו. הדרך החדשה מפנה מקום לאט, לאט, גם בתוכנו. ביכולתנו להבחין בתהליך שלנו ולגלות כיצד אנו מפנים מקום בתוכנו. כרגע עוד לא פינינו מקום, אנו עדיין נפגעים מדברים, מפחדים מדברים, אומנם לא באותה עוצמה ולא באותה דרך, היות וכבר קיים בתוכנו איזה קול מרגיע פנימי שמחבק אותנו, או קול חיצוני של המדריכים. אנחנו במקום אחר, אך התוכנה הישנה עדיין שלטת בכדור הארץ: פחד הכישלון, הצורך שיחשבו עלינו דברים טובים וכו'. זה אמנם פחות חריף אבל זה עדיין יכול להיות גורם מגביל לעיתים. ביכולתנו להפיק את המיטב מעצמנו כאשר אנחנו נאמנים לעצמנו ללא משוא פנים, כשאיננו מנסים למצוא חן בעיני, או לעשות רושם על, אף אחד. ברגע נתון של זמן אנו כפי שאנחנו מרגישים.
אני = אנחנו פירושו חבור לאינטראקציות, לזרימות שבינינו לבין אנשים אחרים. מה שמאפשר, לומר דברים מתאימים , מסונכרנים משום שאנו בהקשבה ובקליטה של עצמנו ושל הסובב, כך שזה משהו הרבה יותר מורכב. כשקולטים את האחרים ומחוברים לעצמנו אנו מסונכרנים.
אנו עדיין נתקלים בפער שבין התבניות הישנות לבין הדרך החדשה. נכון לראות את זה, להכיר בזה, ללטף את זה, להרגיע את זה, זה חלק מהתהליך וזה בסדר גמור!