בהמשך לתקשור המדריכים על הקשבה (שפורסם באתר ונשלח אליכם בתאריך 30.7.15 ) ברצוני להדגיש שאנו אמורים לפתח הקשבה לא רק לאינטואיציות ולתחושות, אלא בכלל, לעצמנו ולסובב על מנת לחיות בהרמוניה ובאיזון. בסוג ההקשבה המדובר, אף פעם, אפילו לא לשבריר של שנייה, איננו חווים שעמום!!! אף פעם, אפילו לא לשבריר של שנייה, איננו חווים חסר!!! הקשבה = הוויה = שובע.
המדריכים עזרו לי לגלות, שבזה שאני מקשיבה במאה אחוז, לא עסוקה באיך להגיב ואין לי מושג קודם מה לומר, או איך להתייחס לדבר מה, בסופו של דבר התגובה האינטואיטיבית הבלתי אמצעית שלי, היא הכי נכונה והכי מסונכרנת לסביבה מפני שאני פשוט הווה. כשאני הווה, ממילא ברגע הנכון ובזמן המתאים, עולה ההיענות הנחוצה: נחוץ עכשיו חיבוק, ליטוף, לומר משהו, לשבת בשקט ולא לומר דבר… קרי, מה שנחוץ קורא לנו להגיב וקורה מאילו כתוצאה מהיענות להקשבה, אינו נובע מהמוח החושב שלנו במיפתח הזיכרון האנושי הקטן, אלא מהתחושות הטבעיות הבלתי אמצעיות שהן תוצאה של הנקלט באופן מודע ובלתי מודע, תוצאה של יחסי הגומלין הקורים; יחסי משפיע מושפע המתרחשים מאליהם בינינו לבין הסביבה, גם כשההכרה המודעת שלנו אינה מכירה בכך.
במילים אחרות, ברגע נתון של זמן מתקיימת מאליה אינטראקציה מתמדת ביננו לבין עצמנו לבין הסביבה. ניתן לדמות זאת להדהוד המתרחש מעצמו. הגוף שלנו משדר, הרגש משדר, כל הרבדים משדרים לעולם, כפי שהשדרים מן העולם ומכל הסובב, עוברים לגוף, כשרק חלקם מתורגם להכרה המודעת. אין ולו חוט אחד של תקשורת וקשר מן היקום ומן הקיום, שאינו מצוי בקשר עם חוט אחר = הקשבה = הזנה. הקשבה קשורה להזנה מתוך הוויה (היכולת להימצא כאן ועכשיו בכל רגע נתון), בתפיסה הרחבה ואין הכוונה רק לאוכל, אלא להזדהות, ליכולת להיות במאה אחוז בכול רגע נתון פיזית, רגשית, מנטאלית ורוחנית. מדובר ביחסי גומלין בין הכול להכול, שהכול עובר וחולף דרכנו ואיננו מחזיקים בדבר. ביכולתנו להזדהות עם כל דבר, להזיל דמעה, לצחוק, להקשיב, להיות עם, אלא שזה לא שלנו = מעגל של יחסי גומלין בהשתנות מתמדת. כשאיננו מחזיקים בדבר, ניתן לזרום עם כל מה שקורה ולעבור הלאה. כל המתרחש ("לטוב ולרע"), הוא חלק ממה שקיים במציאות. סוג זה של ההקשבה (שהיא ברמה הכי גבוהה של ההשגה), מאפשר לנו להרחיב בהרבה את מיפתח הזיכרון מעבר לתבנית החשיבה המקבעת אותנו לתפישת עולם מסוימת המשחזרת את עצמה. בהקשבה הווה אנו מאפשרים לדברים להיכנס, להיקלט אנו ערים והדברים נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים.
תלמידה: זה ניתוק ה – mind.
דורית: זה אינו ניתוק ה – mind. את יכולה לדמות זאת לעננים שחולפים בשמיים ואיננו מתעכבים עליהם, מאפשרים להכול להיות, ואז לא יקרה מצב, כמו שקורה כל הזמן, שאנשים מתחילים לספר משהו ולא עוברת שנייה והשני נכנס עם הסיפורים שלו עם ההערות והעצות, ההתנגדויות, הביקורת והשיפוט במקום לאפשר לעצמנו ולכל אדם פשוט להיות מה שהוא. גם מהבחינה הזו, הקשבה = הוויה =איפשור לדברים להיות מה שהם, זה חולף דרכנו, זה לא שלנו. סוג הקשבה זה יכול לשפר את חיינו לאין שיעור מפני שאנו פשוט הווים במלאנו וממילא מה שצריך לצאת יוצא ומה שלא צריך לצאת לא יוצא. זה מקום נפלא המכיל הכול ומוכל מעצם ההיות. מבחינתי, ככל שאני מתחברת לכאן ועכשיו במלוא הערנות מאפשרת לדברים להיות, כך הופכת החוויה חלק מהמציאות, בבחינת "זה מה שיש וזה לא שלי", וככל שכך אני יותר שלווה ורגועה, פחות מתכווצת, פחות דברים מטלטלים אותי, ואם משהו עובר אז הוא עובר ולא שב. כבני אדם יש לנו רגשות ותחושות, דברים מוצאים חן בעינינו ואינם מוצאים חן בעינינו, והכול בסדר, איננו אמורים לאבד את זה. אני מניחה שזה ייקח עוד שמונים או מאה שנה עד שהוויה זו תהיה נחלת כולם, שהתבניות הישנות לא יהיו חלק מהאג'נדה שלנו. בינתיים התבניות הישנות הן חלק מהאג'נדה. אנו חיים איתן, לקחנו על עצמנו לעשות שינוי בתוך התבניות הישנות, של שינוי של תפיסת החשיבה. זה מאוד אתגרי מפני שדרך החשיבה הישנה מאוד מושכת אותנו, במיוחד כשכל הסביבה שלנו פועלת על פיה.
אנו מאד אמיצים לעשות זאת, זה לא עניין של מה בכך!!!